סבא שאל על הא ועל דה
והנה שעת צהריים באה
"לפונדק" חושב הוא לפונדק!
שלוליות של מים החלו ניגרות בחוץ
והאישה שתיקה בה
לא תאכל עוד פת שחרית
וקולו היה עומד בחלל, "שבעה זוזים", אמר.
הלך הוא והניח על מצחה רטיות קרות.
"מוטב אולי נצמיד לה כוסות רוח?", אמר בפליאה.
אבל נתפיזה בו איזו תשוקה לקרום דק.
כך נפטרו זה מזה, כדרך שנפטרין כלפי חוץ.
והאב הרהר בליבו, "הכיצד?"
ובתו שחה לה בחיבה צנועה.
פן תשמחנה ותגלינה לסוף תיפול כסלע ניגר.
והעולם- קו שבר, הוא לא, אלא שרשראה.
והפשפש, שותק! מוקיר תודה!
ולבסוף, תכריכיה גרמו בו לכיליון