עיבוד והשלמה לסיפור "מוכר הקופים" שפורסם ע"י דביר שחור.
כשהילד שאל אותי "כמה הקוף?" עניתי לו "ילד, זה קוף, זה לא
צעצוע, בסוף הוא ימות". כזה אני, מוכר קופים שלא מוכן למכור אף
קוף. "ראבאק, מה ילד?! אני עוד מעט בן 30, יש לי כבר קרחת ואתה
קורא לי ילד?! תסתכל על עצמך, יא מוכר קופים!". קלטתי עליו שזה
מגיע לטונים אישיים אז ניסיתי להרגיע. "ילד, חמודי, למה אתה
נפגע? זה פשוט נראה לי לא אחראי למכור קוף לילד, מה לעשות?".
כשאני נרדם אז אני נרגע מהיום כולו ומבסוט שכל הקופים בריאים.
כבר כמה שנים שלא מכרתי קוף ואני במקצוע רק חצי שנה. אבל מה?
זה עדיין לא מפריע לי להירדם, כל עוד הקופים שלווים.
קמתי בבוקר וניגשתי לדוכן. בסופו של דבר לא הבאתי את הקופים.
מצאתי את עצמי בדוכן למכירת קופים בלי אף קוף. האמת, זה הרבה
יותר יעיל, הרי גם ככה לא הייתי מוכר אף קוף. כשחזרתי, אשתי
התעצבנה. "חתיכת מוכר קופים, בחיים לא מכרת קוף ועכשיו אתה
אפילו לא לוקח ת'קופים הדפוקים שלך?!". קלטתי שאני מסתכן פה,
אז למחרת כבר לקחתי איתי את הקופים.
היום עבר כרגיל. עוד כמה ילדים רצו לדעת כמה עולה הקוף הזה או
הקוף הזה, ואני הסברתי לכולם למה זה יהיה חוסר אחריות מצידי
למכור להם קוף. אחרי כמה שעות הגיע פתאום אדון מבוגר מעט והציג
את עצמו. "אני מעוניין להעניק לאחד הקופים שלך בית טוב יותר",
הוא אמר. הסתכלתי על הקופים בכלובים הקטנים שלהם וקצת הצטערתי
בשבילם. שאלתי אותו למה הוא התכוון והוא אמר שמחר הוא ייקח
אותי לאחוזה שלו ויראה לי איפה הוא מתכונן לגדל את הקוף.
כשהגענו לאחוזה שלו באמת שהתרשמתי. מזרקות, מפלים, עצי דקל
גבוהים, חבלים, ובקיצור כל מה שקוף יכול לרצות. "אז בכמה תמכור
לי את הקוף?" הוא שאל, ואני אמרתי לו שבשביל בית כזה לקוף, אני
לא צריך לקבל תשלום. חזרנו אלי ונתתי לו את הקוף הכי יפה שהיה
לי. כשהוא עזב, אשתי שאלה אותי כמה הוא שילם, וכשאמרתי לה שזה
היה פשוט לטובת הקוף, היא לקחה מזוודה ויצאה. אני לא הצלחתי
להירדם בלילה ורק חשבתי על הקוף שלי ומה הוא עושה עכשיו.
במשך כל השבוע דאגתי בגללו. את הכלוב הריק שלו לקחתי איתי כל
יום, ככה מתוך הרגל. אחרי ארבעה ימים החלטתי להתקשר ולברר מה
שלום הקוף שלי. בדיוק באותו רגע עצרה המרצדס של האדון המבוגר,
והוא יצא לקראתי, קצת מבוהל. "תשמע, הקוף שלך לא אכל כלום כבר
ארבעה ימים. הוא לא משחק בחבלים ורק יושב בצד ולא עושה כלום".
הבנתי שאני חייב להגיע אליו כמה שיותר מהר. לא היה לי זמן
אפילו לקחת את הקופים הביתה. האדון הבין כנראה את הבעיה שלי.
"קח את המרצדס שלי ואני אשמור על הקופים. ככה תהיה בטוח שאני
אדאג להם". הסכמתי ונסעתי אליו לאחוזה. איך שעברתי את השער
הקוף שלי רץ אלי וקפץ לי על הכתף. הוא היה רזה ואיטי יותר
מהרגיל, אבל הוא נראה שמח לראות אותי.
נסעתי חזרה לדוכן והחניתי מעבר לכביש. כשפתחתי את הדלת הקוף
ראה את הדוכן והתחיל לרוץ אליו. נבהלתי ורצתי לצד השני של
המדרכה אחריו. שנייה אחרי שהסובארו פגעה בי עוד הספקתי לראות
שהקוף נכנס לכלוב שלו והתחיל לאכול ולדבר עם שאר הקופים. ורק
ככה, כשכל הקופים שלווים, הצלחתי להירדם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.