הכל התחיל באחד מערבי הקיץ החמימים, אני חושב שב-20 לאפריל.
כהרגלי בשעה שבע בערב בערך, מדי יום אני נוסע על הסקייטבורד
בקיבוץ. לבשתי מכנס שחור זרוק, חולצה אדומה קרועה בצוואר, שמתי
את הכובע המגניב שלי על הראש, והכי חשוב - לקחתי את הדיסקמן
שלי. יצאתי בריצה עם הסקייטבורד, השעה כבר היתה כמעט שמונה
בערב, שוב נוסע לי על הכביש בסמוך לבית הקברות, נהנה מהמוזיקה
של פינק פלויד, ומבין העצים שמכסים את בית הקברות, אני פתאום
מבחין באיש שלא זיהיתי אותו מפאת החושך הנוראי שבכיוון בית
הקברות, אני רק מזהה שהאיש הזה חופר בור, בור באדמה. האיש אינו
מוכר לי, הוא גבוה ורזה כפי שיכולתי לראות. הכביש היה שומם, זה
רק אני שם ופנסי הרחוב מאירים עליי, ולצידי אולי כ-20 מטר ממני
חופר איש בור באדמה, בבית קברות כמעט נטוש, אשר בעצם סגור
בשעות הלילה. ישר חשבתי מה לעשות. הכנסתי את ידי האחת לכיס
שמאל, מגשש בכיס הנפול על מנת למצוא את מכשיר הפלאפון שלי,
אינני מוצא. שולח את ידי השניה לכיסי השני וגם בכיס זה אינני
מוצא... אני עוצר ומתיישב על ספסל, מחפש בכל כיסיי את הפלאפון
שמא שמתי אותו במקום אחר. אני מכבה את המוזיקה, בעודי מחפש את
הפלאפון שלי אני שומע קולות של גלגלים מחליקים על הכביש
המסולסל במקצת. אני כל כך מפחד, סרטים עוברים במוחי: זה בטח
הפורץ שפרץ לבית הקברות, הוא בטח חילל והרס שם הכל, הוא הבחין
בי, הוא רוצה להרוג אותי. אני ברגעי אימה איומים, בנוסף,
הקולות נפסקים, פתאום התחלתי לשמוע צעדים קרובים יותר, אני
מפחד להניד את ראשי. אני כבר מתכנן איך אברח, אני מהר בודק
שהכל עליי, אני חושב לאן לברוח - אני כבר ממש רחוק מהבית,
בהמשך הכביש יש יציאה מהקיבוץ והכל אפל כל כך, מלא עצים
מפחידים ומאיימים.
זהו, כבר החלטתי לברוח, אני אומר לעצמי שאם הוא ייגע בי אני
אתן לו את הסקייטבורד בראש. הצעדים מתקרבים, אני מוכן,
ופתאום... נוגעת בי יד. היה לה ריח כזה מוזר, ריח מוכר, אני
מפחד לסובב את ראשי אחורה, אני מציץ בעיניי ורואה יד לא גדולה
במיוחד, אני אוזר אומץ, למרות כל הפחד והחשש, אני מסתובב
ואז... אני רואה את אחד מחבריי. אבנים רבות ירדו לי מהלב באותו
הרגע. אמרתי לו שאין זמן לדבר, צריך לברוח. בלי הרבה הסברים
נסענו במהירות ובשקט למקום מרוחק מצידו השני של בית הקברות.
ישבנו. טיפות זיעה רבות על מצחי, אני מתנשף ומתנשף. יוגב שואל
אותי: "אביב, מה קרה לך לכל הרוחות?", ואני שבקושי מעכל את מה
שראיתי ואת התחושות והחרדות האלה, אמרתי לו: "שב, יש לי מה
לספר." התיישבנו על המדרכה, הפעם מרוחק מהמקום המפחיד הזה. אני
אומר לו: "יוגב, אתה פשוט לא מאמין מה ראיתי עכשיו.", יוגב
משיב לי: "מה ראית? תספר כבר! אל תשאיר אותי במתח כל כך הרבה
זמן!", ואני לא יודע מהיכן להתחיל. חצאי מילים יוצאות מפי, אני
מתחיל בגמגום קל, ואומר: "יצאתי מהבית כמו כל יום כדי לחרוש
ת'קיבוץ על הסקייטבורד, חייגתי אליך ולא ענית אז השארתי הודעה
במזכירה, רציתי שניסע יחד, חייגתי גם לעמית אבל הוא היה צריך
לנסוע. קיצר, אני נוסע, השעה הייתה כמעט שמונה בשעון שלי, ואני
עובר בכביש שפגשת אותי ליד בית הקברות, רגע, איך ידעת שהייתי
שם?", יוגב חושב למספר רגעים ואז אומר: "שמעתי את ההודעה שלך,
וגם את זה שאמרת שיש לך משהו חשוב לספר לי, ונזכרתי גם שאמרת
לי שאתה נורא סקרן למצוא את החתול שמצאנו וברח לפני יומיים
לכיוון בית הקברות, אמרתי לעצמי, מה יש לי להפסיד? יצאתי באותו
רגע מהבית וחיפשתי אותך, אמא שלך אמרה לי שאתה לא בבית אז
תיארתי לעצמי שתהיה שם, אבל תמשיך כבר", ואני אומר: "איפה
היינו?", יוגב חושב ומשיב: "סיפרת לי שנסעת לכיוון בית
הקברות", ואני ממשיך: "אהה נכון, טוב אז ראיתי בן אדם, גבוה,
רזה, היה חושך בבית הקברות והעצים הסתירו את המקום. האיש נשא
בידו פנס, הוא חפר בור באדמה, אתה לא מאמין כמה פחדתי, כבר
חשבתי שאתה זה הוא...", יוגב עונה לי בתמיהה: "אתה בטוח שלא
דמיינת? או שאולי ראית את הדחליל מניילון שהתעופף עם הרוח החמה
וזה נראה לך כמו מישהו שחופר בור באדמה", ואני עונה בביטחון:
"לא! ראיתי, שמעתי את הקול של המעדר חופר באדמה, אני אומר לך,
אני בטוח!", יוגב נרתע ואומר לי: "זה לא מסקרן אותך?" ואני
משיב: "נראה לך?? כמעט השתנתי בתחתונים שמה.", והוא אומר לי
במבט שכנוע: "תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שזה לא מסקרן אותך
אפילו במקצת, אני מכיר אותך, אתה בן אדם סקרן ו... פחדן".
הצצתי שוב בשעוני. השעה הייתה כבר רבע לעשר, סיכמתי עם יוגב
שנלך לשם מחר בערב. אני ויוגב חזרנו הביתה. יוגב גר במרחק של 6
דקות ממני. כל אחד פנה לדרכו. הגעתי הביתה, לא סיפרתי מילה
להורי וגם לא לאחי הקטן. נכנסתי לחדר, הנחתי את הסקייטבורד,
פשטתי בגדיי, נכנסתי למקלחת, מתרענן ביום הקייצי הזה במים
פושרים... בראשי עדיין האיש הזה מבית הקברות. המים נוקשים על
גבי ואני מנסה להעלות השערות מה הוא עשה שם, אולי סתם דמיינתי.
אני מסיים להתקלח, הולך לחדר, מדליק טלוויזיה, סוגר את האור,
ונכנס למיטה ביחד עם הכלב שלי באפי. מתכרבל לי בשמיכה, אוי כמה
שזה נהדר. הטלוויזיה פתוחה על ערוץ "יס 2". באותו רגע היה
משודר סרט, ואני שמאוד אוהב סרטים ומאוד סקרן החלטתי לצפות עוד
חצי שעה לפחות בסרט כי ידעתי שאם לא אראה את הסרט לא אוכל
להירדם. וכך היה הסרט: "שני אנשים פורצים לבית קברות, מוציאים
גופה מתוך האדמה, נוסעים לים וזורקים אותה למים". אני שוב נזכר
במראות שראיתי היום. אני לא מבין כמה טלפתיה יכולה להיות...
אני פשוט מזועזע ומחליט ללכת לישון. סגרתי את הטלוויזיה,
ובדיוק אמא נכנסה לחדר ושאלה: "אביב, אתה ישן?" השבתי שאני
בשלבי הירדמות. היא באה ונשקה לי נשיקת לילה טוב. נרדמתי. אני
בן אדם שמושפע מאוד מדברים שקורים ביום יום ומסרטים. אני חולם
חלום. בחלום הזה אני זוכר שזה היה אמצע היום, כולנו היינו
בהלוויה, המון אנשים מהקיבוץ באו לקבור את הסבא של אחד מחבריי,
אף אחד לא שם לב, אך מהצד השני בחלקה הנטושה יותר אני רואה איש
חופר בור, אותו איש מפחיד. אני מצטמרר, אני קורא לאמא והיא לא
מתייחסת אליי, אני קורא לאבא והוא לא רק שלא מתייחס אליי, הוא
גם סוטר על פניי ואומר: "תתבייש לך! להפריע ככה באמצע הלוויה,
כך לא חינכתי אותך!" התפרצתי: "אבל אבא..." ידעתי שזה לא
יעזור, אבי היה מאוד קרוב לאיש שנפטר, והם לא היו מוכנים
להקשיב לי. פרצתי גם אני בבכי ורצתי לשירותים שבכיוון החלקה
הנטושה. אני נכנס ובוכה, שוטף פניי, אני מרים את ראשי, מסתכל
במראה, ופתאום אני רואה את הדבר הכי מפחיד בעולם: מישהו שכל
פניו מלאות בצלקות, כנראה משריפה. מכאן אני כבר לא זוכר כלום.
המשך יבוא...