אינך נושאת אותי,
אינך חובקת את גופי,
נטשת אותי,
הפקרת את נשמתי.

איבדתי את האמונה בהכל,
אם רק היית יכולה לראות שאני כל כך פצועה,
כבה האור בעיניי וליבי הפסיק משום מה לפעום בחוזקה.

אני לא צועקת את שמך כשאני מתעוררת בבהלה,
אינך מנחמת אותי אחרי עוד סיוט במיטה,
נגמלתי מריח גופך,
ואני לא מכורה יותר לחיבוקך.

את חומקת מבין אצבעותיי ואני לא נלחמת בזה,
איך? איך הגענו למצב הזה?
איך זה שאני נוטרת לך כל כך הרבה?
איך האהבה שהייתה לי אלייך התחלפה בשנאה?

את תמיד היית חסרה לי
ואני יודעת שאת אף פעם לא תביני לליבי,
אני תמיד אשמור בתוכי את מה שהיית יכולה להיות בשבילי,
וכואב לי, כואב לי שאת אפילו לא מכירה אותי.