[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאיר ברזון
/
נובו-פרימאטים

פרימאטים - "ראשונים במעלה", שם אותו נתן חוקר אבולוציה בשם
לינאוס למשפחת קופי העל הכוללת בתוכה את האדם.




הפרימאט הזקן עמד בודד על מדף סלעי בולט, והשקיף על העמק
המיוער שמתחתיו. הוא התבונן מטה אל חבורה לא גדולה של בני אדם
שעשו דרכם בחופזה אל תוך סבך העצים הצפוף שבעמק. הגברים הקיפו
את שאר ההולכים במעין טבעת מגינה, חלקם צעדו מלפנים ופילסו דרך
בעזרת מצ'יטות כבדות, ואילו האחרים, שנשאו רובי סער, כיסו את
האגפים ואת החלק האחורי והתקדמו בהליכת סרטן זהירה, תוך שליחת
מבטים עצבניים לכל עבר. בתוך המעגל צעדו הנשים והילדים שהיו
גדולים וחזקים דיים. את השאר נשאו הנשים במנשאי בד על גבן.
הוא לא ראה את הקבוצה כדרך כל אדם. רשתית העין כבר כוסתה
גידולים שהביאה עימה השהייה בשמש, וקפלי עור של זקנה כיסו את
רוב שדה הראייה שלו. למעשה, גם כשהיה בשיא אונו, לפני עשרות
רבות של שנים, ספק אם היה מסוגל לראות למרחק הגדול ממטרים
בודדים. בני מינו לא ניחנו בחוש ראייה מפותח, משום שלא נזקקו
לו מעולם. הדורות הרבים שבילו מתחת לפני האדמה החשיכו את מאור
עיניהם וניוונו את גופם, אולם המוח, אותו איבר משוכלל ובלתי
נלאה, פיתח דרכים אחרות לראייה ולחישה.
הפרימאט היה הזקן בבני מינו. הוא היה גם האחרון במקצועו -
"מחפש".
הוא הכיר מקרוב את בני האדם ואת מנהגיהם. הוא ידע את כמויות
האוכל שיצרכו וכיצד ייאלצו להשיג אותם, היכן יקימו את מחנה
הלילה שלהם, לכמה שינה יזדקקו לאחר מאמץ, ואת ריח הזיעה החמצמץ
שעלה מגופם בשעת מרדף. מוחו כבר הורגל במשימה וכעת היה מאתר
במהירות ובקלות כל רמז לתדרים שיצר מוחם.
הוא היה מומחה במקצועו, אולם הביקוש למומחיות מסוג זה נמצא כבר
זמן רב בירידה, ועתה נדמה היה שאזל לגמרי, יד ביד עם היעלמותם
המוחלטת של בני האדם.
הוא היה משוכנע לגמרי שהחבורה בה צפה היו האחרונים מסוגם,
לפחות באזור שלו.
ההומו ספיאנס, האדם הנבון המודרני, כפי שנהג לכנות את עצמו,
הגיע לקצה דרכו. במשך עשרות אלפי שנים שלט על כל החיים בכוכב
הלכת שניתן לו, ועשה בו כראות עיניו. הוא התרבה והתרבה עד
שמילאו צאצאיו את הארץ, וכילו את משאביו הטבעיים של ביתם.
הפרימאט הזקן ניגש כהרף עין אל מקור הידע הקיבוצי, כפי שעשה
בכל פעם שאיתר קבוצה חדשה.
הוא רצה להיזכר. הזיכרונות חידדו את הסיבות, הקהו את החמלה,
עזרו לו להשלים עם הגורל שהתווה עבורו הטבע, אותו יצור שווה
נפש וחסר פניות.
המידע זרם כעת אל מוחו ממש כאילו שלה אותו הישר מזיכרונו שלו.
השלב האבולוציוני החדש החל משירדו החלוצים אל מתחת לפני האדמה.
הם סיגלו לעצמם צורת חיים אחרת, כזו המתבססת על צריכת אנרגיה
נמוכה, על כבוד לאדמה בה חיו, ועל קידוש השכל האנושי. במשך
מאות בשנים חיו כולם בשלום ותחת שלטון משותף, אך הטבע והרוח
האנושית לא נתנו להרמוניה להימשך. בשוכני האדמה חלו שינויים.
חושים אחדים איבדו את חדותם, ובמקומם צצו יכולות אחרות,
מוגברות. הגוף התנוון, שכן לא היה עוד צורך בשרירים רבים
וגדולים. שלד העצמות התכווץ, משום שדורות רבים של חיים במקומות
צרים וצפופים גרמו לו להתאים את עצמו. אלפי שנים חלפו וכמעט לא
נותר עוד דמיון חיצוני.
הם כונו אז הנובו-פרימאטים. שלב חדש בהתפתחות שהחלה בעלייה מן
הים, ומי יודע היכן תסתיים.
הרצון לעוצמה, אותה תכונה הפכפכה שיוחסה לבני האדם, נגרעה
בתהליך האבולוציוני, וכך יכלו שני הגזעים לחיות בשלווה יחסית
זה לצד זה, אולם תכונה אחרת, חשובה מאין כמוה לשימור הגזע,
נותרה חרף השינויים הגדולים - יצר ההישרדות.
גזע בני האדם פרה והתעצם, אמצעי הייצור הלכו והתפתחו, ועימם
גדלו גם הצרכים. יותר ויותר משאבים נלקחו מן הארץ וניתנו חזרה
כפסולת, והאדמה, שהייתה כעת מקום מושבם של הפרימאטים, גססה.
חמשת אלפים שנה חלפו עד שהחליטה המועצה העליונה שהגיעו מים עד
נפש.
הפרימאט הזקן ניתק עצמו מהזיכרון הקולקטיבי. הוא גופו נכח
באותה ישיבה, שהתקיימה לפני מאה ושלושים שנים. היה זה בתוקף
תפקידו כמפקד יחידת הקישור עם בני האדם בגזרת המזרח התיכון.
זו הייתה פעם ראשונה בהיסטוריה של שני הגזעים שישיבה של המועצה
העליונה של הנובו-פרימאטים התנהלה בנוכחותם של הומו ספיאנס.
הנהגת בני האדם הייתה מפולגת באותה תקופה, והכוחות הרוחשים על
פני האדמה יוצגו על ידי שלוש מעצמות גדולות שחלשו על הכדור.
הגיע מר ז'יאנג מינג, שר החוץ של הרפובליקה האסיו-אוקינאווית,
הגיע ד"ר רוברטו מורלס, ממלא מקום היושב ראש של האיחוד
האירופו-אמריקאי, והגיע יורש העצר דויד בר כוזיבא, שייצג את
הממלכה הישראלית ששלטה באותם ימים על ארצות ערב והיבשת
האפריקאית.
הישיבה התנהלה אז בקול רם ובמילים, בשל נוכחותם המכבידה של בני
האדם. הפרימאט הזקן זכר כל פרט באותן שיחות, שכן הוא ושאר
מפקדי יחידות הקישור היו אחראים על תרגום המחשבות לשפה.
"השלום בין הגזעים חשוב לכולנו", תרגם הפרימאט הזקן את
מחשבותיו של היו"ר לאנגלית ומנדרינית, משום שהיה היחיד מבני
מינו ששלט בשתי השפות הרשמיות של ההומו-ספיאנס.
"אולם הוא לא יחזיק מעמד אם ימשיכו בני מינכם לזהם את האדמה בה
אנו גרים. התעלמנו מכל זאת במשך אלפי שנים ואף יצאנו מגדרנו
לתקן נזקים שנעשו. לא נשתוק עוד. עליכם להפסיק מייד", למעשה
הוסיף היו"ר איום מרומז אולם במעבר למילים השמיט אותו הפרימאט
הזקן.
"האם אתה מאיים עלינו, כבוד היו"ר?", יורש העצר הישראלי היה
תוקפני, כמצופה מבני עמו.
"אל תהיה נמהר, הוד מלכותו, היו"ר מבקש מאיתנו בצורה מכובדת
שנתחשב בבני גזעו", אמר ד"ר מורלס, בנימה מפייסת. הפרימאט הזקן
בחן את מוחו, כשם שעשו כל הפרימאטים בחדר, וגילה רק זעם
ואנוכיות. בני האדם מעולם לא הפנימו את העובדה, או שמא היה זה
יצר בו לא יכלו לשלוט, שצביעות, העמדת פנים ושקר, הם חסרי
תועלת לחלוטין בשעת תקשורת עימם.
תנודות הרטיטו את האוויר כשהתאימו עצמם גלי מוחו של היו"ר לאלו
של הפרימאט הזקן, שבתורו הביט בו בחשש. הוא תהה האם באמת
מתכוון לכך היושב ראש?
"העובדות בשטח מחייבות אותנו לנהוג בהתאם, ד"ר מורלס. זו אינה
בקשה, אלא דרישה. אם לא תיענו לה, ניאלץ להפעיל כוח על מנת
להגן על ביתנו ועל גזענו", הוא ביטא את המחשבות במילים.
"אל תהיה אבסורדי, כבוד היו"ר....", ניסה ד"ר מורלס להרגיע את
הצדדים.
"תפסיק להתרפס כבר, מורלס, הם מבינים רק כוח, המכווצים הללו",
רעם קולו הצורמני של בר-כוזיבא.
רק ז'יאנג מינג לא דיבר. הוא ישב דומם בכיסאו בשעת חליפת
הדברים ומשהחל יורש העצר להתלהם קם בחדות, רמז בניד ראש קצר
למלוויו ויצא מן החדר. היה זה רטט האוויר שהשאירו גלי מוחו,
שגילה לנו את כוונותיו האמיתיות.
כך החלה המלחמה בין שני גזעים שחיו במקביל, זה לצד זה, במשך
אלפי שנים. וכשם שהשמיד ההומו-ספיאנס את האדם הניאנדרטלי, כך
השמדנו אנו את האדם הנבון, ה"תרבותי".

הפרימאט הזקן הבין את גבהות הלב והזלזול שהביאו לפריצת הסכסוך.
זה היה טבעם של בני האדם. הוא הבין אף את הביטחון העצמי ואת
האמונה בכוחם. ארסנל כלי הנשק שעמד לרשותם היה עצום ומעורר
פלצות, בוודאי יכול היה להשמיד חלקים נרחבים ממערכת השמש, אולם
על מנת להפעילו נגדם היו זקוקים לרצון, וזה ניטל מהם בכוח
מנטאלי משותף. מעולם לא השכילו האנושיים ללמוד את הגזע החדש
ואת דרכיו. כמובן, הם ידעו על היכולות השכליות המוגברות, על
ניוון השרירים והחושים, על אורך החיים שהוכפל, אולם מעולם לא
שיערו, ביהירותם, ששוכני המערות, "המכווצים" בלשונם, הם השלב
האבולוציוני הבא שיירש את מקומם על ומתחת לפני האדמה.
להומו-סופריורס, כפי שקראו לעצמם הפרימאטים, היו יתרונות
מסוימים, יתרונות התפתחותיים, שהתוו מסלול הכרחי ויחיד אל עבר
סיומו המהיר של העימות. מוחם היה משופר, בכך שלמד להפעיל
אזורים בתוכו שהיו רדומים במשך עשרות אלפי שנים. השימוש באותם
חלקים נשא בחובו פוטנציאל ליכולות שנתפשו כבדיוניות על ידי
השכל האנושי - האפשרות לחלוק מחשבות בין סובייקטים שונים,
האפשרות להשפיע בעזרת התודעה על העולם החומרי, והאפשרות לאחד
את כוחם של מוחות בודדים לידי אחד משותף שיקבץ את עוצמתם.
כל אלו היו חשובים, אולם מה שעשה את ההבדל בין מלחמה להכחדה
טוטאלית היה דבר אחר. הייתה זו היכולת לאחד את כוחם המנטאלי
ולהשפיע בעוצמתו על מוחות נחותים יותר הנמצאים במרחק רב.
כך קרה, שבעת שפשטו פלוגות "מחפשים" על ריכוזי האוכלוסייה
האנושיים, דממו מכונות המלחמה ההרסניות. הטילים, שיכלו לשאת
מות ייסורים לכל נקודה על ומתחת לפני האדמה, שכבו ללא תזוזה
במשגריהם. בכל רחבי היבשות עמדו חיילים הכן לפלישה הגדולה
בהיסטוריה האנושית, אולם הפקודות בוששו מלהגיע. במקומן עלו
ובאו אל פני האדמה חבורות על גבי חבורות של "מחפשים" שנפוצו
לכל עבר, נושאות באמתחתן מוות חטוף. הם פשטו על קיני האנושות
ללא שנאה או טינה בליבם, רק חוק טבע הכרחי ובלתי מעורער הניע
אותם וחתם גורל קבוע מראש.
ניצולי הפשיטות המעטים נפוצו בבהלה לכל עבר, אך לא לזמן רב.
מחשבתם הארוכה של המחפשים השיגה אותם בכל מקום אליו פנו.  



הלילה ירד. מתחתיו סיימו זה מכבר בני האדם להקים מחנה, והוא
החל לרדת לכיוונם. הזמן דחק. ריאותיו המנוונות והזקנות החלו
להשמיע קולות שריקה עם כל שאיפת אוויר מזוהם, והוא החל לתהות
מדוע משך את המשימה זמן רב מן הדרוש. כעת עליו למהר על מנת
שיוכל לחזור מבעוד מועד.

"מי שם?", צעק השומר השישי. שלא כמו חמשת האחרים, הוא אומן
בשיטות מתקדמות של הצפנת מחשבות, דבר שדרש מהפרימאט הזקן
להתקרב עד למרחק שמיעה. כעת עמד מעל גופתו והביט בזרזיפי הדם
שזלגו מאוזניו ומעיניו. הצעקה העירה את המחנה וכעת קפצו הגברים
מאוהליהם כשהם אוחזים בנשקם. הוא לא חס על נפשם, הייתה זו פשוט
דרכו של הטבע - שמין יירש את קודמו, אולם למרות כל זאת שנא
שנאת מוות את מבטם חפץ החיים כשאחז בצבת מחשבות את מוחם הפשוט.
לכן העדיף לבוא בגניבה, בעת שישנו.
הוא פסע בין שורות בני האדם. הם עמדו נטועים ללא יכולת תזוזה,
והפחד שטף את גופם בנחילי זיעה.
הוא עצר חצי מטר לפני הגבר שהיה מנהיג החבורה. הוא הביט אל תוך
עיניו וחדר בקשיחות אל מחשבותיו. הוא רכב על גבי חלקיקים
זעירים שעברו בין צמתי מוחו במהירות האור, שולחים אותות דרך
העצבים בגופו. הוא צפה במבנה הסבוך שהתגבש בעשרות אלפי שנות
אבולוציה, אותו מבנה שהיה הבסיס לגזעו. מסביבו רטטו בתנודות
מהירות עשרות מוחות נחותים.
כעת הגיע תורכם, הוא חשב ללא צער וללא רשע.

הפרימאט הזקן הסתובב. כתפיו הדקות שחו, ונדמה היה שהזדקן
בעשרות שנים כהרף עין. הוא החל ללכת לאיטו, ומאחוריו פרכסו
עדיין גופות שמוחם הפך לעיסה אפורה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין בעולם
אהבה...
כמו אהבה של
אבא...

במיוחד אם הוא
ערומקו...



אפרוח ורוד
מכבס ומתבאס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/4/05 14:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיר ברזון

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה