על העץ העתיק בגינה ישבתי. טיפסתי אל הענף המוכר ואל החריטות
הישנות בגזע. שטויות שלקח לי שעות לחרוט, והעץ כבר התגבר עליהם
ועטף אותם במין גלד.
פעם, כשעוד גרתי פה, הייתי מביט על כל מה שקורה על הדשא,
מלמעלה, במין עליונות. אם הייתי בשקט ולא זזתי, אז אף אחד לא
ידע שאני שם. אנשים דיברו חופשי, לא מודעים לנוכחותי.
יום אחד אחותי ואמא ישבו על הדשא ודיברו עליי. אחותי שאלה למה
אני כועס עליה. למה אני תמיד מגעיל אליה, כאילו אני לא אוהב
אותה בכלל.
מוזר, לא עלה על דעתי שככה היא מרגישה. למחרת קניתי לה, אחרי
בי"ס, את הדיסק של ה"ספייס גירלס" שהיא רצתה. אמרתי שהיא
יפיפיה ושאני אוהב אותה מאוד. נתתי לה נשיקה. נסענו ביחד
הביתה. הסיפור נגמר.
והיום ישבתי שם וצחקתי. נזכרתי ביום שכל המשפחה יצאה אל הדשא
כדי לתכנן את היומולדת 13 שלי. הם חשבו שאני בחדר, אז יצאו
מהבית. אני הייתי, כהרגלי, על הענף שלי ושמעתי הכל.
האמת שלא רציתי לדעת מה הם מתכננים, רציתי הפתעה. מאז לא
הקשבתי יותר לשיחות של מי שיצא לדשא. עשיתי קצת רעש ברגע שהם
יצאו, כדי שידעו שאני שם.
היום שוב אני פה. נפרד מהעץ היקר שלי, מהגלדים על הגזע, מהעלים
הירוקים, מהילדות שלי. אני ממשיך הלאה.
העץ בגינה שלי כבר בוגר, ולא מזמן, כשדיברתי עם אישתי על הדשא,
שמעתי רחש מלמעלה. מצאתי את בתי יושבת על אחד הענפים הגבוהים
ומאזינה בשקט...