אור המכונית האיר את פנייך
יכולתי לראות אותך משתלבת
ברקע הרחוב
לא הצלחתי להבין
אם אני אוהב אותך
בגלל מי שאת
או בגלל מה שאין לי
אפשר לספור את השניות
עד שהן חולפות מאיתנו
בכל רגע אני
כותב אתך מחדש
משפטים קטועים
נקודות במקום הלא נכון
בכל רגע את מתפוררת לי ביד
הפסקנו להרגיש את אומרת
שהגענו לגיל
שידענו רק מה יש מאחוריו
לעתים אני חושב שזה הרבה
לעתים אנחנו נשארים ברחוב
כמו דמויות באפלה
שנינו מתנגשים בחשכה
כמו מכוניות בכביש מהיר
כמו זמן שנעלם
לא יודע מי הקורבן
אני מביט בך
ועינייך
מסתירות ממני משהו יקר
יש בך עצב שלומד אותנו
עד הפרט האחרון
ואז לוקח אותנו לסיבוב
בלי שנהיה מוכנים למכה הבאה
זמן שנעצר, המשיך לנוע במקום אחר
ואנחנו כמו מובן מאליו
לא מסוגלים להשיג את עצמנו במרוץ הזה
נחנקים לאט
מסיפור שלא ידענו לסיים
פנייך מוארות מאור המכונית
ואז חזרו לחשכה
את אומרת שאנחנו הורגים את עצמנו לאט
ואני מרגיש כאילו אנחנו חוזרים אל הרחם
מדממים על הנייר
אני כותב אותך לאט
ואותי לא מצליח לפענח
גם אחרי שאני מביט במראה
לא יודע למה אני אוהב אותך
לא יודע לאן זה מוביל
אני לא זוכר מה רציתי ממך
משאירים את הדברים כמו שהם
והולכים
רוח נכנסת במקומנו
אנחנו מתפרקים
אני מביט על הנייר
אם היינו צריכים להכיר את עצמנו מחדש
מה היינו זוכרים?
אור המכונית כבה, עכשיו גם פנייך לא נראות
אני קם והולך
לא יודע למה אני אוהב