... לעולם לא אשכח את היום בו לקחת אותי לביתך.
בקרבתך חשתי שייכות, לראשונה בחיי. נאמנות ללא סייג עיניי
משקפות מבוקר עד ערב. בנפול עליך מבטי, לבי אומר שירה אילמת.
לצדי היית בימי הבדידות, עודדת אותי בלילות דיכאון וייאוש.
גירשת את העצב בכנות שיחות הנפש, בשלוות התבונה, בעוצמת
הביטחון העצמי, בחכמת החיים האופטימית.
בין גלי הים התפנקנו, באור השקיעה הלכנו יחפים בחול הים.
למרות חזותי, טיילנו ארוכות בשכונתך, בה חיי רגע צלצול מטבעות
החרישו פרפור אהבת הזולת.
על השפלות שעברתי פיצית אותי כפל כפליים, והיו כלא היו.
הזהרת אותי מאכזריות העולם בן-זמננו ,לימדת אותי את חוקי משחק
ג'ונגל האספלט.
דאגת כשברחתי מהבית. קיבלתי את עונשיך בהבנה.
לא תמיד היה לך זמן, סבלנות או כסף. תמיד הייתה אהבה.
אבן מפתן ביתך, למראשותיי, טובה, נקיה, וחמה לי מסדיני משי
ושמיכות פוך.
לקחת אותי לרופא, כשחליתי, קנית תרופות. טיפלת בי בנאמנות.
האכלת אותי מיטב יצירות הגורמה, פרי המצאתך.
השקת אותי מים-חיים ממעין הנעורים. מידיך הלחם היבש כדבש, ומים
פושרים כחלב ימתקו. כחכוך גרונך בבוקר, קולך, צליל צעדך בדרך
אלי מפעימים רטט לבי, משמחים נפשי ציפיית-אושר.
אבל נגזר עלי להיפרד מכבלי העולם הזה זמן רב לפניך.
תקוותי להישאר תמיד זיכרון נעים של אהבה טהורה וידידות אמת.
שלך לנצח
מאקסי כלבך הנאמן |