פקחתי את העיניים, ואני רואה אותו פותח את הדלת בשקט. שאלתי
אותו לאן הוא הולך? "לקנות חפיסת סיגריות" הוא ענה.
בינתיים כבר קמתי, התרחצתי, אכלתי קרקר, והוא עדיין לא בא.
יצאתי החוצה וכשהוא לא היה שם, הלכתי לפיצוציה הקרובה והיא
בכלל הייתה סגורה. חיכיתי ברחוב עוד חצי שעה, לא יודעת למה.
ידעתי שהוא לא הלך לקנות סיגריות, וגם אם כן, הוא לא מתכוון
לחזור.
הלכתי הביתה. יש לי דירת שני חדרים בת"א.
היום יום חמישי ויש לי עוד 20 דקות הרצאה באוניברסיטה. התחלתי
להתקרב לכיוון האוניברסיטה. חיפשתי חנייה, ולבסוף נכנסתי
להרצאה באיחור קל.
התיישבתי ליד יואב (חברי הטוב ביותר) והוא התחיל לספר לי שהוא
רב עם חברה שלו ושהוא "נכנס" במישהו בדרך לאוניברסיטה ועכשיו
זה יעלה לו הון!! הוא המשיך לקשקש ולאכול סנדביץ גבינה צהובה
שהביא מהבית.
ההרצאה סוף כל סוף הסתיימה. קמתי, הלכתי כמה פסיעות, ופתאום
הרגשתי סחרחורת וזה הדבר האחרון שאני זוכרת. יואב סיפר לי
שהתעלפתי. יואב כנראה נורא נבהל ולקח אותי לבית חולים. הדבר
הראשון שאני זוכרת היה את יואב נכנס לחדר שלי בבית החולים
ושואל איך אני מרגישה. לא הספקתי לענות לו, והרופא נכנס. הוא
אמר שפשוט התייבשתי ואמר שיעשו לי רק עוד כמה בדיקות לראות
שהכל בסדר.
יואב הלך לקנות לעצמו סנדביץ גבינה צהובה. אני לא מבינה למה
הוא כל כך אוהב גבינה צהובה? זה משגע אותי!
אחרי שעתיים בערך שיחררו אותי. ביקשתי מיואב שלא יספר כלום
לאמא שלי אם הוא פוגש אותה. בהתחלה הוא קצת התעקש אבל ניצחתי.
יומיים אחרי, והיום יום שבת. אני נוסעת להורים לארוחת צהרים,
ומוצאת מקום חנייה ממש טוב. עליתי למעלה והיה כיף וצחוקים.
בערב ירדתי למטה לעשן סיגריה וראיתי במדרכה ממול את יואב, אוכל
סנדביץ גבינה צהובה כהרגלו. התחלתי לחצות את הכביש ופתאום איזה
נהג מופרע שנסע במהירות עצומה עלה עלי, דרס אותי, זהו!
פיניטו!! כאן הסתיימו החיים שלי.
עכשיו אני כאן בגן עדן ואני מידי פעם שומעת את יואב צועק:
"למה?! למה היא מתה מולי?!" השאלה הטרידה אותי מאוד, אז הלכתי
לאלוהים (הרי יש לו סיבה לכל דבר) ושאלתי אותו:
"ה', למה נהרגתי מול יואב?"
ה' ענה לי: "תראי חומד, יש את אלו שסובלים - מי שהרג אותך
בכלא"
יש את אלו שבוכים - ההורים שלך על האובדן,
ויש את אלו שפשוט צועקים למה.
המשכתי לנדנד: "ה', אבל עדיין לא ענית לי..."
"חומד, אל תשימי אליו לב כל כך, גם ככה הוא היה בגלגול קודם
עכבר".
"מה? קטן כזה?" שאלתי.
ואלוהים ענה בחיוך קטן ומבוייש: "חומד זה לא הגודל שקובע"
"מה?" שאלתי בחוסר אונים.
"עזבי הומור של אלוהים".

עכשיו כשחושבים על זה,
יואב באמת תמיד אהב גבינה צהובה.