אין ניחוח-מנגל מזיל-ריר, של מדורת-המוקד, או קסם ארגמן
מעיין-הנעורים-המתגבר, של הגיליוטינה; וטרם ריקוד וויטוס-הקדוש
על הכיסא-החשמלי.
כיכר-העיר, ימי-הביניים: שעשועים במקום לחם. היום לא מוקד,
גיליוטינה, או כיסא חשמלי, בשידור-חי-או-מת. היום: תלייה, סוף
לגנב. כייס קטן, יגיע לגרדום, מתרוצץ בכלוב, כמו עכבר אפור
וחמוד.
סוחרים זריזים מוכרים עצי-תלייה זעירים, ומבטיחים, במחיר
מפולפל, חתיכות מחבל התלייה, סגולה למזל. בצפיפות-המהומה,
צעירי דור המחר, מכייסים את הקהל.
ומה הוא כייס? המעביר את היקר שבתכולת כיסך לכיסו. המקצוען נהג
להחזיר בדואר תעודות, והתנצל: היה זקוק לכסף, ויחזיר, כשישתפר
מצבו. עד היום, פראי-אדם, נטולי זריזות ידי-הקוסם, חותכים כיסך
בתער, בו ינפנפו, בשעת נסיגה חפוזה.
אחר מהפכת הצ'קים, הופיע כרטיס הפלסטיק. קוד מגנטי אפשר לסרוק
מתחת לדלפק, ולשדר באינטרנט לכנופיות לארבע כנפות תבל. מאבק
מתמיד בין מעוזי הכסף, הבנקים, "הטובים", והגנבים, הזייפנים,
הרמאים, השודדים, "הרעים" המבריקים ברעיונות, בסיפורים
מוסרטים. במציאות, הבנקים ה"רעים" האמיתיים, תמיד המנצחים.
מיליוני סינים חששו ממשבצות הנייר, שהחליפו מטבעות זהב וכסף.
אני והיפנים לא סומכים על כסף פלסטיק. ובצדק. מעדיף מזומן.
להיפרד בצער קודר מהשטר, ולדעת מצב מאזן רגעי, יומי, חודשי.
חריצי ארנק העור המפואר ששלחו לי, מכילים רק שניים ממבול
כרטיסי זהב ופלטינה. ועוד: אחד לנהיגה (לפרנסת משטרת התנועה),
אחד זיהוי (האם זה באמת אני)? אחד חיוג-טלפון, ואחד קופת
בריאות-חולים (גנבים מכל העולם, התאחדו!). במחיצה המתקפלת,
מסתתר תמיד, חבר נאמן-יחידי, שטר בן 100.
חברות כרטיסי האשראי, מיוחמות ניחוח פרומון הכסף, מחזרות
אחריך, בברק עיני דון-חואן, מאהב-לטיני, מבטיחות שמים וארץ,
ירח-דבש על זנב השביט.
אבל! מרגע שקיבלו מבוקשם, ינברו בחשבונך, כחתולי רחוב, כשועלים
קטנים בכרם, לטמא היכל קודשך. כבוד-חשבונך-האבוד מתדרדר בספרות
אדומות. לא תדע עוד מנוח. פעם בחודש תקבל את שוק חייך:
מה? איפה הכסף? מי קנה את ה... הזה? מי זה ק.א.ק.א. בע"מ?
אצבעותיך מתייבלות על מקשי-הטלפון, ושערך מכסיף, בציפייה; את
סודות הקרמלין תשיג לפני פירור-מידע, משירות הלקוחות. אתה נשבע
שבחודש הבא, לא תושיט יד-לשטן, לכרטיס הפלסטיק, עד יעלה עובש,
ירקב, יתפרק, וייעלם באש הגיהינום.
לכסף אין ריח, ישמן עיני חכמים, ויסנוור צירים חלודים. צ'ק
תוכל לבטל. כרטיס האשראי חסר רחמים, נגעת-שיחקת. תשלום משוחרר
לא יוחזר, אתה חופשי-בנפילה, בכוח-משיכת-היתר,
בתאוצת-ריבית-מפגרים. תהום פערו לרגלך פאר כרישי-הון, בעלי
צו-ארון-מתים-הלבן. ניני Dracula, ערפדים מסוכרים, על עורקי
צווארינו.
בלי פחד ניחוח-מנגל מוקד, או ארגמן גיליוטינה, או ריקוד
וויטוס-הקדוש על הכיסא-מחשמל. ותעלול פרסומת בשידור-חי או מת.
לימינם ולשמאלם עורכי-דין יקרים, פורסים שטיח-אדום של וצדק
וחוק - כן!
עולם חדש, אזרחים שווי-חובות-כרטיסי-פלסטיק. מדי פעם,
רובין-הוד-פורץ-מחשבים, מאיר לשבריר שנייה קצה מנהרה, לקול
תשואות-מלמול-חנוק, חסום פה, של קהל עבדים-דמוקרטי תשוש,
מיובש, מיואש, כפוף, כפות בשלשלאות ווירטואליות...
אני תושב שכונה חמודה! בה גרים ביוקרה, כל המי-ומי, הלמה-וכמה,
מאיפה ועד מתי? אלופי אולימפיאדות תפוס-כפי-יכולתך, וותיקי
כל-הקודם-מזוכה; המפארים ביתם בכיסאות מוזיקאליים. אני במצור
התרמות, אגרות-קודש, חשבונות-השפלה-חודשית, טלפונים, מכתבים,
מבצעי-מוצרי-זבל, שנתן לרכוש במחיר-הצף בשוק-הפשפשים.
בדרך לפח, הבחנתי בהצעה, שלא יכולתי לסרב לה: ארוחה
חגיגית-בגיגית, במסעדת יוהרת-הגורמה, באזור תעשיית ההיי-טק.
לרגל מאורע חשוב, שחמק, החלטתי לנצל את ההצעה המגונה, בחברת
בני הצעיר, שירש חולשה אתנית למסעדות. ויתברר שנבון היה ללבוש
חליפת-ייצוג כפולת-כפתורים. הבגד עושה את האדם.
הנער הזמין מנה עסקית, ואני ניהלתי חפירות ארכיאולוגיות
בבאר-הסלטים, בין מלפפונים-חמוצי-סבר, נבטים-סיניים-חיוורים,
שעועית-קרת מזג, סלק-אדום, וגזר רומני, ושלושה רטבים ששונאים
זה את זה, כמו האחיות באגדה. כולם הבטיחו לי אהבת-נעורי-נצח.
כמו בסיפורי הומרוס העיוור.
את הסטייק הענקי חילקנו כאחים. שוחחנו, ולאחר שהתגברנו על כל
המנות:
חשבון. בבקשה.
המלצר חזר עם ארנק שחור-ענק, המקפל דיסקרטית, את מחיר התענוג
הגסטרונומי. החשבון התאים:
95.00 ש"ח = סה"כ, שירות + 88 ש"ח = 29 סלטים + 59 העסקית
מתאים לידידי, הרי הוא שטר בן ה-100, ששלפתי ממחיצתו הסודית,
שהטמנתי בארנק השחור, שהמלצר נטל בלי לבדוק, שאבי קנה בתרי
זוזי, חד-גדיא, חד-גדיא. משוחח בנעימים, ממתין לעודף 5 ש"ח,
והעודף לא בא. ניגשנו לקופה,
- אני רוצה ללכת, אפשר לקבל את העודף? הקופאית בודקת את הארנק
השחור: יש חשבון, אין כסף...
- אדוני, אולי שילמת בכרטיס אשראי?
- אני שונא כרטיסי אשראי. שילמתי בשטר בן 100.
- אולי אינך זוכר?
- זוכר. עדיין. ואין זה ענייני מה מתרחש בין השולחן שלי
לקופה!
קראו לאחראי משמרת. שמע את הסיפור, ולא הבין. ריכז את כל
כשרונו הדיפלומטי:
- אדוני, אולי שילמת בכרטיס אשראי?
- אני שונא כרטיסי אשראי. שילמתי בשטר בן 100.
- אולי...?
שלא יעלה בדעתך! הפסקתי אותו, כמיטב התסריט ההוליוודי. הבטתי
בעיניו, משדר קרני-לייזר. מדד את עובי שריון החליפה, התמקד על
הכפתורים. התנגדותו קרסה. נאנח, מותש. הרהר, והודיע חגיגית:
- אדוני, מקווה שנהנית מהארוחה, נקווה שתבוא גם בעתיד.
- תודה, מגיע לי עודף 5 שקלים ממאה.
פתח את הקופה, מסר לי 5 שקלים.
- כבר אי אפשר לסמוך על מלצר, מהשולחן לקופה, לימדתי את בני
בדרך לאוטו, לאן הגענו?
לא נרגעתי. במכונית, פתחתי את הארנק, מבין החריצים, שני כרטיסי
אשראי הפנו אלי את גבם הזהוב, הזועם.
רק ממחיצה סודית, מתקפלת, חייך אלי בחום, ידיד-אמת: שטר בן
100.
אני שונא כרטיסי אשראי... וטוב לי.
הרצליה 6.10.2000 |
