שכבנו על המיטה שלו, ראש נשען על חזה, יד מלטפת יד, רגליים
שוזרות שניים לאחד. השחר כבר כמעט שהפציע, בריזה קלה הפרה את
הלחות הדביקה שאפיינה לילות קיץ חמים טרם זמנם, וג'וני מיטשל
שרה רק לנו שירי ערש בצלילי זריחה.
בלילה, שעות לפני כן, הלכנו לים לטייל. בהתחלה על הטיילת,
אחר-כך הלכנו יחפים על החוף. ערימות אשפה התגלגלו על החול
הקריר, בקבוקים ריקים מתוכן, שקיות ניילון, עטיפות וקליפות של
אוכל זה או אחר. צחקנו בשקט על הזוגות הרבים שהתערסלו זה בזה
בין הערימות. המשכנו ללכת. מצאנו רצועה נקייה, בתולית, מחכה רק
לנו. הוא משך אותי למטה והשכיב אותי על החול. מגע הגוף שלו היה
חם, נעים, מוכר. רק אחרי דקות ארוכות הבחנתי במישהו מביט בנו.
לחשתי לו והוא  חייך, החליף מילה עם המציצן שהתברר להיות מציצן
ערבי, והמשיך לנשק אותי. הערבי צעק מדי פעם משפטים, אמר שהוא
רואה שזו אהבה, שאל כמה זמן אנחנו ביחד. הוא ענה לו שנתיים,
אני צחקתי חצי במבוכה. אחר-כך הלכנו משם. רציתי אותו קרוב
אליי, ללא עיניים פולשניות ובגדים שיפרידו בינינו. כשהגענו
אליו אמא שלו הייתה ערה. בירכתי אותה לשלום, הלכנו כל אחת
לדרכה.
שעות אחר-כך שכבנו על המיטה שלו, יד מלטפת יד, ראש נשען על
חזה. הרמקולים התענגו בהפקת צלילי קולה של גברת ג'וני מיטשל,
שבאותו בוקר מוקדם לא ידעה עד כמה שיריה המדהימים נסכו אירוניה
בלבי. היא שרה על נהרות, עצים, אהבה... אהבה. ואני, אני ניגבתי
שרידי לילה זול מגופי העירום, התלבשתי ונסעתי הביתה.