בחלק ממחנות הריכוז של סטלין, שנפרשו ברחבי סיביר, קזחסטאן
ואזורים קשים אחרים, היתה חומה שהפרידה בין מחנה הגברים למחנה
הנשים. לעתים האסירים והאסירות היו מתכתבים בפתקים שזרקו מעל
החומה, ואף מתאהבים בהתכתבות מבלי לראות זה את פניה של זו ולו
פעם אחת. ידוע על זוגות של ליטאים (בני העמים הבלטיים שנכבשו
ב-1940 גדשו את המחנות ואת הגלות הסיבירית בשנות מלחמת העולם
ואחריה, רבים מהם נאלצו להישאר שם עד סוף שנות ה-50) שאף נישאו
כך בהתכתבות, ללא היכרות פנים אל פנים. נישואין אלה נערכו כדת
וכדין ע"י כמרים קתוליים שגם הם היו אסירים באותם מחנות. אנשים
כאלה היו, על פי עדויות, די חזקים באמונתם (ולא רק באלוהים)
כדי לא להיכנע למפלצת.


אליך - אליך - מעל החומה -
מעל השומרים ומעל הדממה
של ערבות השלג סביב
(אצלנו השלג דמה לסוכר),
מעל שיירת רכבות הבקר -
פתק עגול-הכתיב.

רעב ומחוק? - רעבה, מחוקה.
הגוף לא מראה סימני מצוקה:
הגוף מאבד משמעות,
וזו הסיבה שאפשר לאהוב
כל כך מרחוק וכל כך מקרוב,
כשני אחרוני המיעוט

האתני. (אצלנו היינו הרוב.)
כל כך מרחוק וכל כך מקרוב,
ואין משמעות לפנים,
לגוף השחוק ולריח הפה.
כאן איש מאיתנו אינו מצפה
אפילו לפלות כינים.

אליך - אליך - מעל החומה -
הפתק. אצלנו עכשיו מלחמה.
אולי חלמתי הכל:
פרה וסוסה וכלבה, והלול,
ושדה השיפון, והנער ממול,
ואבא, ואמא, וחול

על שפת האגם, וגזעי אורנים.
היה בעלי ללא גוף ופנים,
היה מציאות יחידה.
ישמור אותך אל מעסקות השטן
בארץ המוות בצפון קזחסטאן,
ממות נשמתך הצרודה,

שלא תפחד, לא תהיה למלשן,
שלא יישכח העולם הישן,
כי אין לנו אלא אותה:
אותה נשמה בלי פרצוף ועתיד,
שחוזק שריריה עדיין מחריד
את סכיני השחיטה.

וכומר אסיר בן מחוז ילדותי
עלינו הכריז "בעלי ואשתי"
בפתק מעל החומה,
שלא על מנת לממש נישואין,
ולא על מנת להוסיף מסתורין,
כי אם לחזק נשמה

אצלנו. אצלנו פורחים אגסים,
אצלנו קרונות הבקר הדחוסים
יוצאים אל הצד השני,
היכן שהמוות שוכן בריאות,
היכן שנישאנו בזוג טבעות
מהתיל הדוקרני.