היי, את.
את הצוחקת ואת המנתחת, את שהעבירה מקלות ארטיקים בין רגליי.
את, עם טבעות בשפתיים ואדום בידיים, את שלעסת אותי לפאזל
מפורק. את שקראת בחרחור של מת, את שהידקת חיי כצמה. את שהבטחת
כי מילותייך פשטות הן ושלבי פרצת גדר בפארק. "היזהרי ממחלות"
סימנת, את שעקרת ממני את ידיי. ובלילות ערומים שאין מרפא לי
התיישבת אז על ברכיי וגוויך המושלם בעדי, הופכת עיניי עצומות,
מכסה את שתינו בערפל רקום.

ומאז שצעדייך כריחוף וריחוף הפך אדים, התחלתי לשאת מבטי
בסקירה; ואיה את לקחתני משבי הסוף המתמשך, נזכרת פעם כשאספת
אותי כמו בובה פצועה, מטפטפת ייפויי-שיקפון ומלכלכת סביבתי
בבוץ, אומרת נגמר כבר נגמר.