רעייתי לא הייתה מודעת לדרמה המתפתחת בשולחן מאחוריה, בשקט
וקור רוח שוויצרי, בקולות נמוכים אבל במתח שניתן, (אבל לא)
לחתוך בסכין. כי חשקה נפשה ב"פונדו בורגיניון".
- בלוצרן, הגיטש הוא חובה, המליץ בלהט, ידיד. הזמין מקום,
והלווה לי חליפה, תנאי כניסה לאתר המכובד והיקר, אפילו
לילידים; קל וחומר לזוג צעיר. מאוהבים, חסרי דאגות, רכוש
וחסכונות, טרם התגוררנו בווילה באזור היוקרה.  
ארוחה זוגית באווירה רומנטית... טבלנו  קוביות בשר בשמן רותח,
כמנהג המקום בכופרים, בימי הביניים.
למטה מנצנצים אורות לוצרן, הנהר וגשרי העץ. ידעתם שיש שניים?
פנסי מכוניות, אדומים, קטנטנים וזריזים, משוטטים, כמו כדורים
נותבים, עד הבוקר. מחר, כשיחשיך, יתחיל הקרב מחדש. באחד
הימים/הלילות, ירדפו, ישיגו ויפגעו במטרה (על-מונית?).
זה המקום והזמן ללחוש לנפש היקרה מולך:
- תמיד אוהב אותך, רק אותך ואותך בלבד! להביט בעיניים מעורפלות
לחלוחית בנוף, באהוב/ה, בצלחת, לחלום או לדחוף לפה מעדן
ולהחריש. לעד.
מבטי קלט תנועות עצבניות שחרגו ממסגרת התפאורה הפסטורלית. מולי
ישבו שני גברים, לבושים בהידור. הימני, שימש ניצב אילם, התרכז
בצלחת גבינות ויין, ושמר על אלמוניותו גם בתום הצגת
הפנטומימה.
בן זוגו, פנה חרש למלצר הצעיר. שפת גופו הזכירה רס"ר טירונים,
מוכן לנתר, כעקוץ נחש מן הכיסא המרופד, אם לא יעשה, מיד ובדיוק
נמרץ כדברו, בזמן קצוב. ניחשתי, לא יכולתי לשמוע. האצבע הורמה
באוויר, מלווה מבט מאיים. ובכלל, כיצד הוטלה משימה הרת-גורל על
כתפיו של מלצרון, טירון מושתן? ואפילו בן-שוויץ שדם מלצרים
כחול בעורקיו, שבעה דורות רצופים לפחות!
הנער, עמד לעטר בקצפת שמנת-מתוקה, במצקת כסף, תותי שדה אדומים,
שוכנים לבטח בגביע קריסטל מבוהמיה.
- היזהר לך נערי!!! לפי אחיזתך החובבנית במצקת חושש אני שהקצפת
לא תנחת במרכז המטרה על התות. תתהפך באוויר, ותיזל על דפנות
גביע הקריסטל. וזה דבר בל-יסולח, ירסק את ההרמוניה, יקלקל את
שמחתי. אני מצפה לשרות 100%, לכן באתי לכאן, לארמון המקסים על
פסגת הגיטש, עם חברי ובן-זוגי...
הנער הטה אוזן רב-קשב. לא השיב דבר, כמצוות האקדמיה למלצרים.
יצק על התותים, המצפים  סמוקים, ובקוצר רוח לקצפת
השמנת-המתוקה, (עד אותו הרגע, מר ונמהר).

דרוך כמו קפיץ, מלכודת דובים, על קצה הכיסא, רס"ר הטרטורים,
האסטניסטית, מתצפת על נתיב היסורים של השמנת, (המתוקה).
אכן! נבואתו השחורה התגשמה!  
מנת הקצפת, שיכורת החופש הפתאומי, ביצעה היפוך מפתיע באוויר,
והכתימה בלבן  את כבוד דופן הקובעת.
לא, לא! זינק ממקומו (קור רוח שוויצרי). עיניו ירו ברקים:
- ידעתי, הזהרתי אותך, הרסת לי את כל הארוחה, ביישת, השפלת
אותי. הלבנת פניי ברבים, (המלבין פני חברו ברבים, כשופך דמים).

הנער הקשיב, ללא ניע, ללא מצמוץ עפעף, מכנסיו השחורים צמודים
לעגלת ההגשה, כמיטב המסורת.
בתוך בועתו, המשיך בן הזוג להתענג על מעדני הגבינה. מדי פעם
ניגב שפמו במפית לבנה ולגם מן היין.
זומן המלצר הראשי. הופיע מייד, זקוף, משוריין בחיוך-רב-מלצרי
מאופק, של טוב לב, רצון טוב אירופאי שוויצרי, לוצרני. ובלוצרן
הרי הגיטש הוא המקום. בעמידת דום, הטיית ראש קלה, הפנה אוזן
קשבת לתלונת האורח. הרהר בדבר, שקל, ומצא פתרון דיפלומטי,
מבריק:
- בשם נשיא שוויץ, אבירי סן-ברנר והצלב האדום, אני מתנצל על
עגמת הנפש שנגרמה לאדוני .
- לא תודה... הביעו פניו החיוורות של האורח. הרהר לשנייה
כשופט, כבורר, שלף פתרון.
- אדוני יקבל כספת, וחשבון חסוי חינם, לכל חייו, בבנק המרכזי,
להלבנת כספים, ללא הגבלה...
- הוזהר, אני דורש  עונש לדוגמה! המלצר הראשי, ניסה שוב:
- בסוף הסעודה, נביא לאדוני, על מגש של כסף, את ראשו של הפושע!

- לא, תנודת ראש היתה השקטה, אבל נמרצת.
- אולי, עם שחר, כיתת יורים, בחצר המבצר, ואדוני ירה את כדור
החסד.
- שוב, לאו רבתי ובוטה. עוד ניסיון, קלף אחרון:
- ווילהלם טל, בעצמו, ירה חץ בוער מורעל ללב הבוגד, שפגע
במסורת?
- לא! המלצר הראשי, קד קידה קטנה, היפנה גב שחור ומנומס, ונעלם
לבלי שוב. וכל הסועדים המשיכו במלאכתם וסיימו להנאתם, ארוחה
רומנטית, במרומי הגיטש. בלוצרן.

עברו 22 שנה. ירדתי, עם בני בן ה-17, במדרגות התלולות, במעבר
המקומר העתיק, לאולם המפואר. בצד שמאל, מעבר עם כלי-נשק,
משוחזרים, שלא יעשה בהם עוד שימוש. על הקירות איורי נוף
צבעוניים. ריחות מוזרים הפתיעו את נחירי, מסעדה הודית?!
מהרנו למרפסת, לנוף קסום, אוויר הנקי (שוויץ או לא?). לרגלינו
נצנצו אורות לוצרן, הנהר וגשרי העץ.  
חזרנו לאולם, לסיפור, לזיכרונות:
- אתה רואה? שם, ליד הקיר, עמד אקוואריום-ענק. אמא פחדה
מהסרטנים הגדולים, הממתינים ליום-הדין. כאן ישבה אימא, עם הגב
לשולחן שני הבחורים המגונדרים. לא הרגישה דבר, כאן ישבתי
אני...
טרם שעת הסעודה, בעלת המקום, חטובה, עטופה סארי מוזהב, ריחפה
מולי, מלווה שני מלצרים שומרי-ראשה. עיניה היפות שאלו בנימוס
מזרח-רחוק-מאופק, בלי מילים, באווירת סיפורי אלף-לילה ולילה:

- שפחתו הכנועה תשמח למלא שלוש ממשאלות אדונה?
- לכם הנוף היפה בלוצרן, השבתי.
- שפחתו הכנועה שמחה שאדונה נהנה, במה עוד נוכל לשמח את ליבו
- לפני 22 שנה, כזוג צעיר, אכלתי כאן עם אישתי...  
- וזה הנער היפה הוא בנכם?
- כן, פרי אהבה גדולה.
- ודאי זיכרון רומנטי ונעים...
- לכל החיים. היה לילה קסום, הזמנו פונדו בורגיניון.
- מרגש...
- אתם מגישים פונדו בורגיניון?  
- לא. מצטערת, חייכה שוב.                    
- חבל...
- שולחן לשלושה?
- לשניים, תודה.  

רוברט, הרצליה 6.8.02