אני פוחד ללכת לבד.
כולם ירקדו, ישתו, ידבר וישתוללו ורק אני אשב בצד ואבכה.
לא בגלל שבאתי לבד או כי אין לי מישהי לחזור אליה.
גם לא בגלל שאני יודע שבקרוב לא אראה אותך יותר.

את יודעת שאת הכל בשבילי.
אני שותה אותך בקפה של הבוקר, מנגן אותך על הפסנתר בצהריים,
ומרגיש כל טיפה שלך שעוטפת אותי במקלחת ( שמשום מה תמיד קראת
לה "דוש" ).

חלמתי עליך גם אתמול.
שנתיים שאני חולם אותך והתמונה שלך ממשיכה להיטשטש ולהיעלם.
אני לא יודע אם אני אוכל בלעדייך.
להתעורר.
לאהוב.
לשמוח.
לעשות.
לקבל.
ל ח י ו ת .

רק מחשבות עלייך מחזיקות אותי.
זיכרון עמום של הריח שלך מרפה ממני את אחיזתו.
השמיים עוזרים לזה שניצב מול פחדיו, אבל הפחד שלי הוא הפחד
לאבד אותך שוב, והוא יותר חזק ממני.

להיכנע?
עזה כמוות האהבה.

להמשיך ולחיות?
האהבה היא הדבר היחידי שמחזיק אותי כאן.

אני משיל אותך ממני ושכבה נוספת שלך חוזרת ומופיעה.

תראי איך שאני מדבר עלייך ועובר מאהבה לשנאה ואפילו לא מרגיש.
תסלחי לי.

אוהב אותך ובלעדייך אני לבד.

אל תלכי.

הלב שאוהב אותך.
מדמם, חרוך, נשרף.

מבולבל לי מדי עכשיו.
אל תשכחי אותי.
אסף.