קמתי בבוקר שוב לפני הזריחה
יוצא אל עוד יום של מלחמה
השמיים אפור הרחובות גם כן
בעוד יום של עבודה

ואני צועד אל כסא המלכות
וראשי כואב לי ואני יודע שזה עוד יעלה לי בחיי
אבל מה לעשות דם הוא כתם החרות
כן דם הוא כתם החרות

ישיבה על הבוקר עם נחשים וצבועים
להפריד בין הצדדים
ועל השולחן מונח גורלי שלי ואחרים
והדיון קשה, וההחלטה רעה
ואני מקלל את עצמי - אני עושה רק מה שאפשרי

וכסא המלכות כולא אותי
ואני נופל את סופי
ואני לפעמים תוהה האם זה היה שווה את זה?
אבל אין מה לעשות - דם הוא כתם החרות

אני נע לעבר ההיכל
עומד מול הסהר
והוא בעדי וגם נגדי ואני מגן על עצמי
ואני חוזר כואב
ואני חוזר עייף

ואני נע אל הכיכר לראות את הקהל
והקהל אוהב ורועש ואני פחות כואב
יורד מהבמה
חוזר הביתה
אבל בדרך אני מרגיש מוזר
מרגיש כאב לא מובן
ואני מועד מדמם
מועד ונופל

וכיסא המלכות קורא לי
ואני מרגיש את גופי בוגד בי
כן בסוף בגדו בי