פעם אהבתי את הקיץ.
את החום והריח של המזגנים.
ולשכב על הרצפה ולעצום עיניים, להרגיש וואקום ושהכל קופא.

היית הולכת איתי בחולצות קצרות וסיכה של דובי בשיער, מדלגות
יחד בטיילת. מדי פעם היית עוזבת לי את היד ורצה אל עמודי החשמל
שבדרך, מסתובבת סביבם ורוקדת, מכינה לך מופע ג'אז משל עצמך,
ואני הייתי הקהל.
זה היה מצחיק, וגם קצת עצוב כי את באמת האמנת פעם שתגשימי את
החלומות שלך. אני גם כמעט האמנתי, אבל בסוף לא.
ואז היינו יושבות על גדר של אבן, ושואלות את האנשים שעברו
במקום אם הם רוצים חיבוק. הם אמרו שלא, אפילו שאמרנו להם שזה
בחינם.
כשקמת מהגדר היו לך ציורים של אבנים קטנות על הירכיים, ובאמת
שכמעט הושטתי יד ועברתי עליהם באצבעות, רק כדי לראות איך זה
מרגיש.

אהבתי לדמיין רגשות.
לעמוד מול מאוורר בשיער פזור ולדמיין שאני רצה בשדה של פרגים,
והרוח משחקת לי בקצוות של השיער. ככה היה מרגיש חופש.
לגעת בהשתקפות שלי במראה ולדעת שזו לא באמת אני. אדישות.
לטפטף מי מלח על הריסים ולשפשף את העיניים חזק. זה בכי.
ניסיתי גם לדמיין כאב, אבל כל מה שנשאר זה צלקות של
הניסיונות.

פיסות של המסכה שלך שמורות אצלי בתוך שקית ניילון נצמד במקרר.
משאלה אבודה להקפיא את הזמן. בכלל, יש שם ריח של מזגנים והכל,
אז כיף למסכה שלך, כי זה מזכיר לה קיץ.
לפעמים אני מוציאה את השקית, פותחת חריץ קטן ונותנת לאדים של
קור להתפשט במטבח, ואז מתקרבת ולוחשת בשקט; "תגידי, לפני
שהלכת, פחדת?" אבל את בטח לא שמעת.
אני חושבת שאת די מרוצה מעצמך, כי את לא היית רוצה להישאר פה.
עכשיו, כשחיבוקים עולים כסף, זה כבר לא אותו דבר.

אני לא פוחדת. אני גם לא מרגישה שניצחתי.
אבל זה בסדר גמור, כי לפני שאני אעלם, אני פשוט אדמיין שאני
סתם שמחה ושאלו דמעות של אושר.