ברגע שקמתי בבוקר ידעתי שהיום אני הולך עד סוף הרחוב. אף פעם
לא הייתי בסוף הרחוב והבנתי שהגיע הזמן. עמדתי מול המראה שעה
בלי להבין למה. אולי קיוותי שמישהו מחכה לי שם. מילאתי את קערת
האוכל של הכלבה שלי כי ידעתי שזה יכול לקחת הרבה זמן. ליטפתי
אותה פעם אחת לשלום ויצאתי מהבית. כשנעלתי את הדלת שמעתי אותה
שורטת את הדלת. היא תמיד הייתה חכמה במיוחד ואולי היא הבינה
לאן אני הולך. ירדתי במדרגות ובדרך פגשתי את גברת ברקוביץ'
הזקנה. שנאתי אותה. היא תמיד שאלה אותי מתי אני כבר אתחתן.
בהתחלה חשבתי שהיא עוד תבין יום אחד אבל לצערי זה לא קרה.
חייכתי אליה חיוך מאולץ והיא שאלה אותי למה אני נראה מיוחד
היום. המצאתי משהו. לא רציתי לספר לה את האמת. היא מיושנת מידי
כדי להבין. שיצאתי מהבניין התחלתי לרעוד. לפתע הבנתי מה אני
עומד לעשות. עמדתי רבע שעה ליד דלת הכניסה ועשיתי כאילו אני
מחפש דואר כדי שלא יחשבו שאני מטורף. בסוף אזרתי אומץ ויצאתי
החוצה. התחלתי לצעוד ולא לאט הפחד נעלם.

הרחוב היה מלא באנשים. רובם נראו כאילו הם לא יודעים לאן הם
הולכים. הסתכלתי על נערה צעירה מבולבלת. היא ישבה על המדרכה
והביטה לצדדים כאילו היא מחכה למשהו. לפי בגדיה הבלויים ושערה
הלא מסורק הבנתי שהיא מחכה כבר הרבה זמן. שאלתי אותה מה היא
מחפשת. היא הסתכלה עלי כאילו הייתי משוגע ואמרה בזלזול שהיא
מחכה למה שכולן מחכות. הבנתי שזו כנראה מילת קוד כלשהי ושאלתי
אותה למה היא לא קמה לחפש את זה בעצמה. היא חייכה ואמרה שהיא
יושבת כבר כל כך הרבה זמן וזה יהיה מטופש שרגע לפני שזה מגיע
היא תקום. ידעתי שזה לא התשובה האמיתית. האמת הייתה שהיא יושבת
כל כך הרבה זמן שהיא כבר לא מסוגלת לקום ולמצוא את זה בעצמה.
עזבתי אותה והמשכתי בדרכי. אולי אני לא יודע מה אני רוצה ואיך
לחפש את זה אבל לפחות אני מתקדם. סובבתי את ראשי ולהפתעתי כבר
לא ראיתי את הבית שלי. המשכתי ללכת.

אחרי יותר מארבע שעות שנראו יותר כמו ארבע שנים ראיתי אותו.
הוא היה מדהים. גבוה ויפה עם חיוך כובש וגומת חן מקסימה. הוא
הסתכל עלי וחייך ואני חייכתי בחזרה. ומנם ראיתי בארבע שעות
האחרונות הרבה גברים אבל היה בו משהו מיוחד. התקדמנו אחד לעבר
השני באיטיות שאנחנו לא מסירים את העיניים אחד מהשני. לפתע
איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי. הספקתי להרים את הראש ולראות
שמישהו הוציא לבנה מתוך המדרכה כדי שאני אפול. הוא הסתכל עלי
במבט מודאג ועצוב. המבט שלו נתן לי כוח וקמתי בחזרה על רגלי.
המשכתי ללכת שאני נזהר מאנשים שמוצאים לבנות ומנסים להפיל
אותי. ככל שהתקרבתי אליו הצטמצם מספר המפריעים עד שהם נעלמו
לגמרי. לבסוף הגענו אחד אל השני ונעצרנו. לפי מה שהבנתי היה
אסור לעצור באמצע הרחוב. מי שרצה לעצור היה צריך להיכנס לאחד
הבניינים ולהישאר שם. הוא חייך והצביע על בית קטן ומקסים.
חייכתי בחזרה והוא התחיל לצעוד לכיוונו. התחלתי ללכת אחריו אבל
הספקות התחילו לכרסם בראשי. אולי אסור לי לעצור. אולי אני חייב
ללכת עד סוף הרחוב. אולי בסוף הרחוב יש משהו טוב יותר. הוא
הסתכל עלי ואני הסתכלתי עליו. הוא הבין שאני ממשיך עד סוף
הרחוב ודמעה התגלגלה על לחיו. המשכתי ללכת שאני מזיל דמעה או
שתיים בעצמי. אחרי כמה דקות הסתכלתי אחורה וראיתי אותו עם
מישהו אחר. הם חייכו אחד לשני ונכנסו לבית שראינו. הם נראו
מאושרים ואני התחלתי להרגיש רע. המשכתי ללכת בשקט שאני מקווה
שיש משהו יותר טוב בסוף.

השעות עברו במהירות ואני התחלתי להתעייף. כבר לא הייתי כל כך
צעיר ורענן כמו בתחילת הדרך. התחלתי להסתכל אחורה יותר. חיפשתי
אותו ולא מצאתי. הוא נעלם בדיוק כמו הבית שלי. המשכתי ללכת ואז
ראיתי את זה. היה שם שלט שנכתב עליו "סוף הרחוב בעוד אחד
קילומטר". התחלתי לחשוש. אולי טעיתי שחשבתי שמחכה לי משהו יותר
טוב בסוף הדרך. הרי הרגשתי שהיה בינינו משהו מיוחד. בלי לשים
לב ראיתי שלט שנכתב עליו "סוף הרחוב בעוד חמש מאות מטר". הבנתי
שטעיתי. כמו שהיה לי את האומץ לצאת לרחוב הייתי צריך את האומץ
לצאת מהרחוב. ראיתי את הסוף. חבורת אנשים עמדה שם. זיהיתי את
הבחורה שישבה על המדרכה. נזכרתי שכשראיתי אותה אמרתי לעצמי
שאני לא אעשה את אותה טעות ואסיים כמוה. אבל הרחוב הוא אכזרי
ויש הרבה מאוד טעויות שאפשר לעשות בו. אחת מהן היא לשבת ולחכות
כמוה. השניה היא לא לפחד לעצור. אני לא אשקר ואגיד לעצמי שלא
ידעתי מתי לעצור כי ידעתי. ידעתי אבל פחדתי להפסיד את שאר
הדברים בחיים. לא הבנתי שבעצם אני לא אפסיד אלא ארוויח דברים
חדשים. עוד כמה צעדים ואני בסוף. ראיתי את השלט שסימן את סוף
הרחוב. לפתע הרגשתי עייף. נשכבתי על היד השלט ועצמתי את
העיניים. חשבתי עליו וחייכתי. נרדמתי. לנצח.