יש ימים שכשאני קם בבוקר אין לי כח אפילו לפקוח ת'עיניים.
כל הזמן אני חושב על איך עזבת אותי, ועוד בשביל ברקוביץ' השכן
מלמעלה.

הכל התחיל כשיום אחד באת ואמרת לי, שאת רוצה גבר עם נעליים
גדולות. לי יש רק מידה ארבעים, וזה פשוט לא עושה לך את זה, אז
"ניפרד כידידים" כלשונך... ניסיתי להסביר לך שהגדול לא קובע
וגם נעליים רחבות יכולות לספק.
אבל את לא השתכנעת.

עברנו תקופה של חיפוש, את, חיפשת גבר עם נעליים גדולות ואני,
חיפשתי מנתח שיאריך לי את הרגל (ככה זה כשבאמת אוהבים מישהו).

ואז יום אחד עבר לגור מעלינו ברקוביץ'.
ברקוביץ' עשה בזמנו הפנוי, מופעי ליצנות בימי הולדת. חלק
מהציוד שלו (חוץ מהאף האדום והפרח שמשפריץ מים) כלל גם זוג
נעליים ירוקות ענקיות.

היא פגשה את ברקוביץ' בחדר המדרגות, אחרי שחזר מהופעת יום
הולדת של "כמה ילדים מזורגגים" (ככה הוא נהג לקרא להם). דבר
ראשון שהיא שמה לב אליו היו, הנעליים הענקיות והמכוערות שלו.
זו הייתה אהבה ממבט ראשון.

אחרי חצי שעה, כל החפצים שלה כבר היו אצלו בדירה ועל המקרר
נשאר רק פתק קטן: "סליחה, אבל שלו פשוט הרבה יותר גדול".

וככה הדברים התנהלו מאותו יום. בלילות, לא יכולתי שלא לשמע
אותה "מתפעלת" מהנעליים שלו. לא יכולתי שלא לפגוש אותה בחדר
מדרגות, עם חיוך ע-נ-ק-י, קורנת כולה ובטח שלא יכולתי לשכוח את
הימים הנהדרים, שהיו לי איתה.
אבל עכשיו, מה כבר נשאר לי...
בית גדול וריק, פתק קטן על המקרר ותור לדוקטור שוורץ לניתוח
להגדלת רגל.
כי ככה זה כשבאמת אוהבים מישהו.