סיפור חייך מתחיל שנים לפני שנולדת.
הוא מתחיל ביום גשם אחד. יום בחייה של נערה. יום שהיה מלא
חששות ועם זאת יום שזכור לה לטובה.
למעשה, הוא מתחיל אחרי אותו יום. הוא מתחיל ביום שבו הגיע
המחזור המיוחל. המחזור שמאיחורו היא חששה כל כך. ובכל זאת, יום
של אכזבה. באותו יום החלה בה הכמיהה. אותה כמיהה שמציפה לבבות
נשים בעולם כולו. הכמיהה לילד.
והשנים חלפו. והנערה בגרה. והיתה לאשה. והכמיהה? הכמיהה רק
הלכה וגברה.
וככל שחלף הזמן, חלום הילד הלך והתרחק. שנים של מערכות יחסים
כושלות. שנים של ניסיונות להרות שעלו בתוהו. וכשחשבה שהכל
סביבה קרס, היא ברחה. חזרה למחוז ילדותה. ושם, במקום הכי פחות
צפוי, ברגע הכי פחות צפוי, מהאדם הכי פחות צפוי, נוצרת את.

אהבתי אותו, או כך לפחות חשבתי באותה תקופה. בהתחלה, הכל היה
קסום, זה טבען של התחלות. הכל ורוד ונפלא. לא רואים מעבר לקסם.
ימים נפלאים הפכו לשבועות. שבועות נעימים הפכו לחודשים.
וחודשים חביבים דעכו. ובסוף, נשארה תשוקה. אבל התשוקה לא
מספיקה וגם זה לא הצליח.
שבוע לפני הסוף, עלתה האפשרות שאני בהריון. אני מודה בהתחלה,
חששתי. היה ברור שהקשר הזה לא יימשך. הוא לא יימשך כי הוא לא
בנוי מהחומר שמחזק קשרים. הוא לא יימשך כי הייתי בדרך הביתה.
חשבנו מה עושים. הוא שם ואני בדרכי הביתה. מה עושים אם יש
תינוק? היה לו פתרון מאוד פשוט, התינוק שלך. מתנה ממני.
ועשינו בדיקה. ושוב, כמו תמיד התשובה שלילית.
והחום עלה. הנשימה נעשתה קשה. הראש סחרחר. ושבוע חלף.
יום ראשון. ערב. הכל נגמר. חפצים נאספו, והוא נסע.
ועוד בדיקה. ושוב, כרגיל. פס אחד בודד, תשובה שלילית.
ועוד שבוע עבר. שבוע של ניסיונות החלמה מכאב הלב של הפרידה.
שבוע של החלמה ממחלה.
יום שישי. עוד שלושה ימים אני נוסעת הביתה. מתחילה פרק חדש
בחיי.
בטיול במרכז העיירה חלפתי על פני בית מרקחת. המחזור עדיין לא
הגיע. קניתי עוד בדיקה.
הפרוצדורה כבר מוכרת. מקלון, שתן ופס בודד. בעצם לא... הפעם
היו שני פסים ברורים.
כן. ביום שישי אחד בחודש אוגוסט גיליתי את קיומך לראשונה.
וכך ישבתי על האסלה. הגוף רועד, הלב הולם והדמעות זולגות.
מה עושים עכשיו?התקשרתי לסבתא שלך. "אמא, אני בהריון". וכך
ישבנו אם ובת משני צידי הים במרחק של אלפי קילומטרים זו מזו
ובכינו מהתרגשות. לו רק ידענו אז איזה פלא נכנס לחיינו.

את הדאגה לשלומך גיליתי כבר בשבועות ההריון הראשונים.
ישבתי בחדר המתנה מלא זוגות נרגשים. ישבתי וניסיתי לדמיין איך
תהיה הפגישה הראשונה איתך. איך את נראית עכשיו? דקות חלפו
וקראו בשמי.
נשכבתי על מיטת הבדיקה והבטתי נרגשת במסך. ולא היה כלום. בשלב
הזה כבר צריך להיות דופק. ואין דופק. ההריון לא מתפתח. צריך
לעשות הפלה.
ה פ ל ה. מילה איומה שמתארת תהליך איום יותר.
טכנאית סימפטית אחת נתנה לי עצה, עצה שהצילה את חייך. אל תמהרי
לעשות הפלה.
לא מיהרתי.
10 ימים אחרי. אותו חדר המתנה. זוגות אחרים. כבר אין ציפיה
לכלום.
ושוב קראו בשמי ושוב נשכבתי על המיטה. הפעם כבר לא הבטתי במסך.
חיכיתי לשמוע את הבשורה.
"את רואה את הנקודה המהבהבת? זה הדופק."
ושוב דמעות מציפות את עיני. דמעות של הקלה. את פה. את חיה. ואת
מתפתחת!

אבל האושר לא נמשך הרבה זמן. יום רביעי אחד, הגיע הדימום.
דימום? זה לא אמור לקרות!
נסיעה של חצי שעה. ואני בחדר מיון. ושוב בשורות איוב. "כרגע
העובר מתפתח. אבל יש סיכון של חמישים אחוז להפלה".
ושוב המילה הנוראית הזאת ה פ ל ה.

אבל הימים חלפו. והשבועות התקדמו. ואת גדלת.
ואני כבר העזתי לחשוב על שמות.
גלעד? ארבל? כרמל? ירדן? ערבה? תבור? אפרת? גולן? דיה?
מי את?
בפגישה הבאה שלנו כבר היית ממש בן אדם קטן. עם ידיים מושלמות
ורגליים קטנטנות. ומוח מפותח כמו שצריך.
"הכל תקין. יש לך בת."
בת. יש לי בת? בת קטנה ומושלמת. ושוב הדמעות זלגו, דמעות של
אושר.
יש לי בת. יש לי ערבה קטנה ברחם. כן, משך כל ההריון כמעט קראתי
לך ערבה. רק בשלב הרבה יותר מאוחר הבנתי שאת לא ערבה בכלל...

בפגישה הבאה שלנו, כבר לא היית מושלמת. בעצם, את היית מושלמת.
זה אני שלא הייתי בסדר. או שבעצם, לא את ולא אני. אלא החיבור
שבינינו לא היה תקין. חסר כלי דם בחבל הטבור.
ושוב חששות ודאגות. ובדיקה כזאת, ובדיקה אחרת. וכולן תקינות.
אבל הדאגה לא מרפה. ואם בכל זאת משהו לא בסדר?
ותמיד יש את הבדיקה האולטימטיבית. דיקור מי שפיר. בשלב כזה של
ההריון. כשאת כבר ממש בן אדם קטן. האם באמת יש טעם בבדיקה?
לילות חסרי שינה הביאו אותי להחלטה שיהא אשר יהא. את איתי ואת
תישארי איתי! עכשיו כבר מאוחר מדי להעלות ספקות.

והזמן עובר, כל כך הרבה זמן יש בהריון אחד. וככל שעובר הזמן
נראה שנשאר עוד יותר זמן.
קצת פחות מחודשיים לפני הפגישה שלנו, שוב הדאגת אותי. החלטת
שנמאס לך לזוז. הפסקת לבעוט.
משהו מתוק, לא עזר. מוזיקה שתמיד עוררה אותך, לא עזרה. לשכב על
צד שמאל. לנשום נשימות עמוקות. כלום! את בשלך. לא זזה.
ושוב חדר מיון. ושוב ראיתי אותך. יפה כתמיד. מושלמת.
חוברתי למוניטור, הקשבתי לפעימות הלב שלך. הקצב איטי. איטי
מדי. למה לעזאזל רק אני נבהלת מזה? כעבור שעה הקצב חזר לעצמו.
אבל אני לא נרגעתי.
וכך מצאתי את עצמי פעמיים בשבוע יושבת בחדר האחיות ומאזינה
לפעימות לבך. לא היתה מנגינה יפה מכך באותה תקופה.

כשהתחיל החודש התשיעי כבר הייתי מותשת. הצרבות שיגעו אותי.
לילות חסרי שינה עייפו אותי. והציפיה... הציפיה נמאסה עלי.
רציתי רק לאחוז אותך בידי.
ערב פסח. ליל הסדר. שבוע חופש בפתח. שבוע שבו אולי אצליח לנוח
קצת. שבוע שבסופו, הדבר האחרון שרציתי היה לחזור לעבודה.

יום רביעי 3.4.2002. מוצאי חג שני של פסח. מחר הולכים לעבודה.
לא רוצה! אני רוצה ללדת. אני רוצה לחבק אותך. להריח אותך.
לשמוע אותך. אני רוצה אותך!
מישהי פעם אמרה לי, שכשמחליטים שבאמת רוצים ללדת זה קורה. נשמע
היה לי מטופש באותו רגע. הרי לגוף, חוקים משלו. במקרה שלי זה
עבד. באותו יום רציתי ללדת יותר מכל דבר אחר בעולם וזה הגיע.
כאב פולח מתחתי הבטן אל הגב.
ציר?
עשרים דקות חולפות ועוד אחד מגיע.
ואחריו עוד אחד ועוד אחד והצירים הולכים ונהיים תכופים והצירים
הולכים ונהיים ארוכים יותר.
והכאב? הכאב נהיה חזק יותר. וככל שהוא נהיה חזק יותר הוא נהיה
נעים יותר. מוזר.
הצירים הם הכאב הכי מתוק שחשתי בחיי. כאב נפלא. כאב שמבשר על
הגעת הרגע לו ציפיתי כל כך הרבה זמן. הריון שלם חיכיתי לבואו.
שנים חיכיתי לרגע הזה. והנה הוא מגיע.

יום חמישי. 5 לפנות בוקר. אחרי לילה של צירים. לילה ללא שינה.
אני נוסעת לבית החולים.
כל ציר כבר נמשך דקה. והם מגיעים כל כמה דקות.
מיון נשים. בדיקה שגרתית ו... אאוץ'! זה כאב. למה אף אחד לא
אמר לי שהבדיקה הזאת כל כך כואבת.
יש פתיחה. קטנה מדי. עוד לא הגיע הזמן.
חוזרים הביתה ואת מבפנים משתוללת. ניסית להגיד לי משהו? אולי
את כן חשבת שהגיע הזמן?
אני מנסה לישון. ולמרבה הפלא אפילו מצליחה.
כמה שעות מאוחר יותר התעוררתי. ניסיתי לקום מהמיטה וכאב חד
פילח את כל הגוף. פילח ולא הרפה.
נשמתי כמו שלמדתי. וזה עזר. ואז עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד.
והצירים נהיו יותר ארוכים מההפוגות.
הערתי את אבא שלך (הוא כבר נושא לסיפור אחר) הזעקנו את שגיא
ונסענו לבית חולים.
הפעם היה לי ברור שזה זה.

יום חמישי 5 אחר הצהריים.
עוד פעם במיון נשים. שוב בדיקה. ושוב יש פתיחה אבל לא מספיקה.

אכזבה.
ובכל זאת המוניטור מראה צירים חזקים ובתדירות גבוהה.
עוד רופא בודק. והמשפט המיוחל :
"פתיחה של 3. לחדר לידה. תרצי אפידורל? "
לא. לא יודעת. אולי.
הזעקנו את סבא וסבתא שלך. ועד שהם יגיעו, אנחנו מחליטים לטייל
עוד קצת. בניסיון לקדם את הלידה מצד אחד ולמצוא דרך להשביע את
הרעב של אבא שלך. את הרעב של אבא שלך השבענו. אבל הלידה לא ממש
התקדמה.

יום חמישי 8 בערב. אם ובתה מגיעות לחדר לידה. לשתיהן, זו חווית
הלידה הראשונה.

24 שעות של צירים הכריעו אותי. הפעם כשנשאלתי אם אני רוצה
אפידורל, התשובה היתה כן. ללא שום ספק. הייתי גיבורה עד עכשיו.
הכאב שהיה מתוק בהתחלה הפך לבלתי נסבל.

יום חמישי 10 בלילה. המרדים מגיע.

"לא לזוז, זה לא יכאב."
אני מתחננת שימתין לסיום הציר. שייתן לי להרגיע את הכאב
בתנועות המקלות. והוא בשלו "יש עוד נשים שמחכות לי". כן,
המרדים היה מאוד "סימפטי". חיבקתי חזק את סבתא שלך. והוא החדיר
את המחט. בעטתי בסבתא. העיקר לא לזוז.
בתוך דקות הגיעה הקלה עצומה.
הצירים המשיכו. חזקים יותר. תכופים יותר. ואני? אני לא הרגשתי
כלום. הייתי באופוריה מוחלטת.
עוד בדיקה. אין התקדמות.
שלחנו את סבתא הביתה לישון כי עד הבוקר לא היתה שום לידה
באופק.

יום חמישי 10:30 בלילה.

מתחילים בזירוזים... ברקע מתנגן לו דיוויד ברוזה "מתחיל
לנשום".
אני אחסוך ממך תיאור מייגע של השעות שחלפו. שעות שבהן הדופק
שלך ירד ועלה וירד ועלה כמו רכבת הרים משוגעת.
בסביבות השעה 5, כשהדופק שלך ירד ל-50 אפילו הרופאה הרגועה
שטיפלה בי בשעתיים האחרונות נלחצה.
היא לקחה דגימת דם מהקרקפת שלך. התוצאה לא טובה, אבל גבולית.
ב-5:30 עושים בדיקה חוזרת, והתוצאה ברורה, את במצוקה.

מ צ ו ק ה. הרבה יותר מאיים מאותן הפלות שאיימו על חייך
בהתחלה. הגענו עד הלום ואת בורחת לנו?
מאותו רגע הכל התנהל בקצב מסחרר.
חדר ניתוח - יש.
מנתח - יש.
רופא יילודים - יש.
סניטר - יש.
ריצה במסדרונות בית החולים. אני שכובה על אלונקה ומעלי
פלורוסנטים נוסעים.
מגיעים לחדר ניתוח ואני כולי רועדת.
פחד? קור? עד היום אין לי תשובה ברורה.
קושרים לי את הידיים.
מוסיפים מנה של אפידורל.
הסקלפל נוגע בעור.
"את מרגישה את זה?"
כן!
"זה לא ייתכן. מה את מרגישה?"
משהו קר נוגע לי בתחתית הבטן.
מוסיפים עוד מנה של אפידורל.
וחותכים.

יום שישי 5.4.2002 6:10. בכי.

זאת הבת שלי? כן, עונה המרדימה.
ואני מצטרפת אליך בבכי. את פה. את חיה. אני רצה לראות אותך.
מראים לי אותך לשבריר שניה ולוקחים אותך לרופא היילודים.
אני לא זוכרת איך נראית כשנולדת. לא הספקתי להפנים את המראה
הזה.
הטשטוש הרדים אותי. כשהוציאו אותי מחדר הלידה בכיתי. בכיתי
מאושר. בכיתי מבלבול. בכיתי מגעגוע. בכיתי כי חלק ממני נלקח
ממני.

"אני רוצה לראות את הבת שלי", אמרתי לכל מי שראיתי בחדר
ההתאוששות.
"אני רוצה לראות אותה", אמרתי לאבא שלך כשנכנס לחדר התאוששות.
"איך היא נראית?" שאלתי את סבא וסבתא שבאו לבקר בחדר
ההתאוששות.
"מתי יביאו לי את הבת שלי?" שאלתי כל אחות שפגשתי במחלקה
שהועברתי אליה.
את השעות הראשונות לחייך בילית לבד באינקובטור.

יום שישי 14:00.

הביאו לי אותך.
מדהימה! הכי יפה בעולם! וכולך שלי!
והיה לי ברור את לוטן!