בן נישק לה את היד. נישק ארוכות. נישק המון נשיקות קטנות,
מתעקב על קצות האצבעות ועל פרק היד עצמו, ממלא אותה בחום עצום
ומפנק. תוך כדי נשיקות קטנות הוא הביט בה, לוםג אותה בעיניו,
כאילו היתה משקה מיוחד ונפלא. הוא התבונן בה. יפה כזו. נשק לה
עוד, רפרוף שפתיו על עור ידה הרך, צמרמורת. היא עצמה עיניה,
מתמלאה רגיעה. בדיה הפנויה החלה ללטף את עצמה, שלווה. תחילה
הצווארא, אחר כך החזה, לבסוף הבטן הנושמת אט אט. מרגישה איך
הריאות עולות ויורדות לפי נשיקותיו שמכתיבות את קצב נשימתה,
איטי ככל שיהיה. העבירה יד שקטה על מותניה, ואז הרימה ידה
ונגעה קלות בפניו שלו. הוא הפסיק מלנשק את ידה, וחזר להביט בה.
נינוח. מעבירה אצבע על שפתיו היפות, מלטפת אותן ברוך, באהבה.
הוא נשק לה והיא נמלאה עצבות כזו. נשק לה עוד ועוד, על שפתיה,
נשיקת אוהבים שחולקים סוד משותף ומיוחד. לשונו מילאה את פיה.
נשימתו החמה, החנוקה, נספגה בשלה, נחקקה בזכרונה. היא אוהבת
אותו, אוהבת כל כך. והוא אחיה למחצה. זה לא יכול להמשיך. רצתה
שימשיך. היה חייב להמשיך.
בן חדל מנשיקותיו, הצמיד ראשו לחזה, והיא אספה אותו אליה,
מלטפת את שערות ראשו הפרועות עוד מהשעה הקודמת, בה שכבו. נשקה
לראשו. נאנח מהנאה. הוא השאיר ראשו מונח בין שדיה היפים, נשם
אותה עמוקות, הריח את ריח גופה המשכר, חיבך את רגלה הערומה.
רעד חלף בה. אם רק לא היה חולק איתה קרבת דם כה חזקה, וודאי
היתה מתחתנת איתו, מתאהבת בו. בעצם היא כבר התאהבה בו ממזמן.
היא היתה, אם כן, מעניקה לו המון ילדים ונשארת לתנות עימו
אהבים עד שימותו. אבל לא כך המצב. הוא הרים ראשו, נשק לה שוב,
בהבנה, ידע במה היא מהרהרת.
"אל תדאגי ליאורי שלי", לחש באזנה, "אל תדאגי".
ואז פרצה בבכי, בכי שקטף מיוסר. בכי כואב ואמיתי, כן. הוא מחה
דמעותיה, חיך אליה, היא הישירה מבטה.
"אני לא דואגת", שיקרה, "סתם בוכה".
"אין דבר כזה, סתם לבכות", אמר לה, "את יודעת שאני אוהב
אותך".
"כן".
"אני אוהב אותך הכי, ליאור שלי, את הכי מושלמת בשבילי, הכי
בעולם. אני אמות בשבילך, את כל מה שאני יכול לרצות בעולם, את
צריכה להיות הבחורה שאני אזדקן איתה, ליאורוש, אני אדאג לזה
שאת באמת תהיי, מבטיח לך".
"בן נו די עם כל זה", מחתה דמעותיה במחאה, "אתה מדבר שטויות
ואתה יודע את זה. אתה שוטה, ואתה חוטא"; "שנינו חוטאים",
הוסיפה.
"אני יודע", השיב.
מה לעשות ששני האנשים הכי מושלמים זה לזו הם קרובי משפחה.
ילדים לאותו האב. זו לא אשמתם. ליאור נזכרת בפעם.  כשאבא
ושרית, אמא של בן, התגרשו זה היה רק כמה חודשים אחרי שבן נולד,
בגלל אמא שלה הם התגרשו. אבא התאהב בה בסופרפארם, ככה סתם. מהר
נישאו והיא נולדה בהפרש של קצת מעל שנה מבן. למרות שהיו אחים,
שגרו רק 20 דקות נסיעה זה מזה, לא הרבו לדבר. וודאי לא שיחות
עמוקות. וודאי היתה זו הבושה והחוסר נעימות שהניאו אותם מלהכיר
כיאות. כך היה עד כיתה ט' של ליאור. רוב הזמן היו מבלים
בארוחות, בטיולים, בים עם המשפחה הגדולה, שבאמת הסתדרה ממש טוב
ולא היתה בה כמעט טינה, צוחקים צחוקים משפחתיים, נפגשים בחגים,
רואים טלווזיה.. אבל כשליאור הגיעה לבית של שרית ובעלה החדש
בפסח, אחרי חודשים באמסטרדם במסגרת החלפת תלמידים כזו, היא
חזרה אחרת לגמרי. חזרה מלאת חוויות של בני נוער, כאב לב של
פרידה ואהבה נכזבת, ושיזוף..
כשהגיעה אליהם הביתה אחרי שלא התראו כל כך הרבה זמן בן קפא על
מקומו. כל כך שונה היתה. מבט עצוב בעיניה, שפתים קפוצות,
שותקות, גם רזתה וגם פיתחה לעצמה זוג שדיים מטריפים. תספורת
חדשה, בלאגניסטית עם קצוות שיער בכל מקום, מסתירות כמעה את
פניה היפות. חזרה בוגרת. אבל ממש. המום הביט בה, אפילו לא אמר
לה שלום מסורתי של ארוחת ליל סדר משפחתית. מיד פרשה לחדר
האורחים, רצתה להתבודד. הוא עקב אחריה לשם מיד, התישב ליד
בכורסא השחוקה.
"אה היי בן", הפטירה, "מה המצב?".
"בסיידר ככה. מה איתך? איך החיים? איך היה באמסטרדם?", שאל,
"חזרת שונה".
בלי אזהרה מוקדמת היא שפכה את כל מה שישב לה על הלב. מעולם לא
דיברו כך, לא על דברים יותר עמוקים מלימודים עד אותו הרגע.
דיברה על אחד מהולנד, מארק, על הפרידה שלהם כשנאלצה לחזור
ארצה. סיפרה לו על ארץ יפייפיה ועשירה במים, על בני נוער
בלונדינים, על אופניים ועל התנסות בודדת בסמים.
סיפרה לו על הגעגועים הבלתי פוסקים ארצה לצד הנאה רגעית שם, על
ריב גדול עם שיר בת זוגתה למשלחת ועל דיכאון סמוי, כמעט מטורף,
של כל התקופה האחרונה. סיפרה על ההופעה של קינג כרימזון שהיתה
בה כשביקרה באנגליה, רק ליומיים. הוא בכלל לא ידע שהיא אוהבת
אותם. להקה ענקית. בכל מקרה, דיברו שעות. שיחה יפה, כנה,
אמיתית. משם ואילך הם כבר הבינו. הבינו שנולדו רק על מנת לנחות
הישר לזרועות השני, לנצח. ולמרות קרבת הדם המטופשת ואביהם
המשותף הם התאהבו מעל לראש, אהבה חזקה ותשוקה אדירה, עמוקה.
ככה הם כבר 3 שנים. קצת יותר. לא לבן ולא לליאור היו אנשים
אחרים. אף פעם. בן מקדיש את חייו למענה, והיא, מתעלמת מכל
הגברים בעולם ומתמסרת רק לו. לאח שלה. אף אחד לא מענין אותה
כמוהו. המצב הדדי. תמיד. בהתחלה, כשהיו מבלים שעות על גבי
שעות, ימים על גבי ימים, בחדר סגור ביחד, ההורים חשבו שזה מוזר
ושזה צריך להפסק. אבל מהר מאד החשדות גוועווהם נכנעו. חדות
הלשון של ליאור ושל בן וההברה הזו שמחשבת גילוי העריות היא
מגוכחת בעינהם הרגיעה אותם מיד. הם הניחו ששני אלה משמשים אוזן
קשבת אמיתי זה לזו. מה שבאמת היה נכון. אולי קצת יותר.
הוא סגד לה, כמעט ככה. היא היתה הכל בשבילו, בעולם. ליאור
כמרכז היקום, מרכז המהות שלו כאדם. והיא, ראתה בו המושיע שלה,
האיש המדהים שהאיר את חייה בגאולה, באהבה, בטוב. מי שעשה אותה
מאושרת. האיש הכי יפה העולם כולו, זה ששבה את ליבה לנצח.
3 וחצי שנים זה הרבה זמן. לא מספיק זמן, שכן יש להם עוד שנים
רבות לאהוב כך, בעצם, את שארית חייהם.
ואף אחד לא יעצור בעדם. אף אחד.




--- אני פונה אליכם בבקשות תחינה שתעזרו לי כי אני כבר 4
חודשים שוברת את הראש איך להמשיך מפה. אין לי שמץ. צריכה הצעות
ורעיונות להמשך, לסיום ובכלל לשיפור, טכני ורעיוני. תודה.