אם היתה לי אחות תאומה היא וודאי היתה הרבה יותר מוצלחת ממני.
היא וודאי היתה לומדת מכל השטויות שלי ומכל הטעויות המפגרות
שלי והיתה הגרסה המשופרת שלי, כמו heroes 2 לעומת 1. חוצמזה,
שאם הינו תאומות זהות, היא עדין היתה נראית הרבה יותר טוב
ממני, כי היא היתה בוחנת אותי- באיזה בגדים אני נראית רע, מתי
אני עושה פרצופים מגעילים, מתי שכחתי לנקות אוזניים.. היא היתה
בוחננת אותי ומאמצת לה מה לעשות ומה לא, ואני בכלל לא הייתי
יודעת.
אחותי התאומה לא היתה שונאת אותי. היא היתה אסירת תודה לי, על
זה שהענקתי לה חיים טובים יותר, בהם היא באמת ובתמים מסוגלת
לבחון את עצמה מבחוץ, פיזית לפחות. בשלב מסויים אני והיא היינו
כבר כמעט מפסיקות לדבר. היא לא היתה צריכה אותי יותר ואני פשוט
היתי מתייאשת מלנסות למצוא אצלה אוזן קשבת וקצת חיבה אמיתית.
כשהיינו משתחררות מהצבא כבר היינו מאבדות קשר לגמרי. לא יודעות
כלום זו על זו. כלום. וההורים שלנו כבר היו גם ככה סניליים אז
הם בטח לא היו שמים לב.
באוניברסיטה, כשאני בשיעורים ריאליים לחלוטין, פתאום הייתי
קולטת אותה על הדשא, עם כמה חבר'ה מגניבים ממש שראיתי לפני
שבועיים בדיסקוטק וממש רציתי לדבר איתם אבל בסוף השתפנתי
והלכתי הביתה לישון, כי למחרת היה לי מבחן בחשבון
אינפיניטסימלי שנה ב'.
אני אקלוט אותה שם, ואתעלם.
אחר כך היא תשים לב אלי ותגיד לי שלום מובך כזה ואני אחזיר לה
שלום וזהו.
יום אח"כ כל החבר'ה האלו שלה יצחקו עלי כל פעם שאני אעבור
באיזור. מי יודע מה היא סיפרה להם.
לאט לאט (או מהר מהר) אני אתמלא בכעס ובפחד ובתסכול וההערכה
העצמית שלי, יחד עם האהבה לעולם, תרד עד כדי שאיפה לאפס. ככה
ימשיך, עד שיום אחד אני אבוא עם איזה אקדח ואירה לכלבה הזו
בראש, באמצע הקמפוס.
אולי בעצם עדיף שאין לי אחות תאומה. |