שלומיק התקשר אליי בשבע בערב, בערך שעתיים אחרי שהצום התחיל.
ההורים שלי הסתכלו עליי בעיניים זועפות כשהטלפון צילצל, מבט של
'רק חברים שלך חוצפנים מספיק כדי להתקשר ביום כיפור, אז בבקשה
תגיד להם לא לעשות את זה כי יש אנשים שזה מפריע להם'.
לא שהמבט הזה משפיע עליי. הם נותנים לי את המבטים האלה מהיום
שבו זרקתי את הכיפה שלי לפח, ואף פעם לא נתתי להם חשיבות
מסויימת. הרמתי את השפורפרת, ודיברתי עם שלומיק כמה דקות, שיחה
שהיתה מלווה במבטים העצבניים מצד ההורים. סיכמנו שניפגש למטה
עוד שעה, ונסתובב קצת בעיר.
עד השעה תעבור החלטתי להכין לי ארוחת ערב. הפעם ההורים בכלל לא
הסתכלו, אלא ברחו לסלון, כדי לא לראות ולא להריח את האוכל שלי.
אני לא מבין מה הם מתלוננים בכלל, הרי כתוב שביום כיפור צריך
לענות את עצמך, ואני זה שהכי עוזר להם לעשות ככה. מצד שני,
שימשיכו להתלונן ושימשיכו עם המבטים, זה עושה את החיים שלי
הרבה יותר מעניינים.
ירדתי למטה חצי שעה לפני הזמן, כי לא יכולתי לסבול את האווירה
בבית. שלומיק עוד לא הגיע, אז הסתובבתי קצת ברחובות והסתכלתי
על הילדים הקטנים שרכבו על אופניים, וצחקו ושמחו מהחיים שלהם,
ומהיום המיוחד הזה. נאנחתי.
עשיתי סיבוב מסביב לבלוק, וכשחזרתי שלומיק כבר ישב על המדרגות.
הוא קם כשהוא ראה אותי. הידיים שלו היו בכיסים, כרגיל, והיה לו
ז'אקט ג'ינס כזה, למרות שהיה די חם. "בוא," הוא אמר לי
"הולכים."
הלכנו בעיר וקיווינו שנמצא כמה אנשים שאנחנו מכירים, אבל זה לא
קרה. אני לא חושב שאנשים מעל גיל 17 בכלל טורחים לצאת מהבית
ביום כיפור. חוץ מאיתנו, לפחות. הסתובבנו לנו בעיר, עוברים
אלפי ילדים על קורקינטים, רולר ואופניים, עד שהתיישבנו לנו
בפינת רחוב. הסתכלתי על הגג של הבניין ממולינו, ויכולתי לראות
את הצלף מרכיב את הרובה שלו.
טפחתי לשלומיק על הכתף, והצבעתי לכיוון הגג. שלומיק מיד ראה
למה התכוונתי, והוציא משקפת קטנה מהכיס של הז'אקט שלו. הוא
הסתכל בה, ואז נתן לי.
"ערבי, בדיוק כמו תמיד." הוא אמר. אני הינהנתי, למרות שלא
ידעתי בדיוק למה הוא התכוון. זרקתי את הכיפה לפח רק לפני חצי
שנה, ככה שאף פעם לא הייתי בחוץ ביום כיפור אחרי שחזרתי מבית
כנסת. לא ידעתי את הנוהלים.
הסתכלתי במשקפת על הערבי שהרכיב את הנשק, וקמתי. "לא כדאי
ללכת?" שאלתי את שלומיק, שהמשיך לשבת ועשה 'לא' עם הראש.
"שטויות. העוצר מתחיל רק באחת בלילה, עד אז לא צריך לדאוג."
החזרתי לשלומיק את המשקפת, אבל לא חזרתי לשבת. "נו, בוא בכל
זאת. לך תדע עם הערבי הזה לא יחליט לירות בנו לפני שהעוצר הזה
יתחיל." שלומיק נאנח וקם. בדרך חזרה הביתה הוא הסביר לי
שהערבים לא יכולים לירות לפני שעוצר, כי מחובר להם למח מכשיר
כזה שברגע שהוא קולט גלים שמסמנים לאצבע ללחוץ על ההדק הוא
משחרר כזה שוק חשמלי, שהערבים מאבדים את ההכרה לחצי שעה. נראה
לי די מצוץ, כל הקטע הזה, אבל מצד שני כל העוצר לא היה הדבר
הכי שפוי בעולם.
נפרדתי משלומיק מתחת לבניין שלי, ועליתי הביתה. ההורים שלי
ישבו בסלון, עם עיניים מודאגות. "טוב שחזרת," אמר אבא "העוצר
עוד מעט מתחיל."
עשיתי 'לא' עם הראש, ואמרתי לאבא שהעוצר מתחיל רק באחת בלילה,
ועדיין לא אחת-עשרה. "מה, פתאום נהיית לי מבין גדול בענייני
העוצר?" הוא שאל אותי בקול מעוצבן. השפלתי את הראש, כי חוץ
משעת הפתיחה של העוצר, ומה ששלומיק סיפר לי בדרך הביתה, לא
ידעתי כלום על העוצר.
אבא לקח את השתיקה שלי כהודאה שאני לא מבין כלום, והתחיל
להרצות לי שאני צריך לקרוא יותר עיתונים. אחר כך הוא סיפר לי
את כל הסיפור, על איך שהחרדים החליטו שלצאת ביום כיפור מאוחר
בלילה מאוד מפריע להם, ושצריך לחוקק חוק נגד זה. והם באמת
הצליחו לחוקק חוק כזה, רק שגם אז נוצרה בעייה, כי לא היו
שוטרים שיאכפו אותו, גם כי רוב השוטרים היו חילוניים שהתנגדו
לחוק, וגם כי החרדים לא רצו שיהודים יעבדו ביום הקדוש. אחרי
שנתיים בערך מישהו מצא פיתרון, והפיתרון היה לקיים את העוצר.
'עוצר יום-כיפור', הם קראו לו. העיקרון היה שכל יום כיפור,
משעה אחת בלילה, יציבו צלפים על הגגות בכל הארץ, ומי שיצא
מהבית - ירססו אותו. אותו איש שעלה על הרעיון לקיים את העוצר,
אמר שהצלפים לא יכולים להיות יהודים, לכן הוא הציע לקחת
פלשתינאים, לתת להם רובים, ולתת להם לירות בכל מי שמפר את
החוק. אחרי שנה, שראו שהפלשתינאים לוקחים את הנשק ויורים ללא
הבחנה וללא התחשבות בעוצר, הוסיפו להם את השבב הזה, שמחשמל
אותם כל פעם שהם מפרים אותו.
"ככה כולם יצאו מרוצים", אבא הסביר: "גם אנחנו, כי אף אחד לא
יכול לחלל את קדושת יום כיפור, וגם הפלשתינאים ימח שמם,
שיכולים לחסל יהודים כופרים."
אחרי ההסבר אבא אמר שכבר מאוחר, ושצריך ללכת לישון. הלכתי
לחדר, וסגרתי את הדלת אחריי. התקשרתי לשלומיק.
-"שלומיק?"
-"כן?"
-"אבא שלי סיפור לי עכשיו את כל הקטע עם העוצר, וחשבתי..."
הסברתי לו שחשבתי שצריך לצאת החוצה אחרי אחת בלילה. הוא שאל
אותי מתי נפלתי על הראש, ושאם נצא רוב הסיכויים שנמות, אבל אני
לא נכנעתי. אמרתי לו שזה היום כיפור הראשון שלי בלי כיפה על
הראש, ואני רוצה לנצל אותו עד הסוף. הסברתי לו על התכנית שלי,
להתלבש בשחור, ולהתגנב בצללים עד לבית כנסת המרכזי בעיר.
ליד הבית כנסת ידוע שאין צלפים, כי לא רוצים שערבים יחליטו
לירות על המקום הקדוש. כשנגיע לבית הכנסת נתחיל לנפץ זכוכיות,
ושלבור את ארון הקודש, ולהצית את המגילות, ואז נחזור, כמו
שהגענו, הביתה. תכנית מושלמת, ואם נזהר, שום דבר לא יכול
להתלבש.
שלומיק הסכים, אחרי שכנועים רבים, ואחרי חצי שעה נפגשתי איתו
למטה.
הרחובות היו שוממים. מדי פעם יכולנו לשמוע יריות מרחוק, וישר
אחריהם קול נאנק מכאב. התעלמנו מהקולות, והמשכנו ללכת לכיוון
בית הכנסת, נצמדים לצללים.
פעם אחת כדור אחד עבר ממש לידינו, שמענו את היריה מגג קרוב,
ושלומיק אמר לי שהוא יכל לשמוע את השריקה שהכדור עשה כשהוא חתך
את האוויר ליד האוזן שלו. אחרי היריה הזאת נשארנו קפואים. ככה
חיכינו כמה דקות, ואז המשכנו. רצינו לגרום לפלשתינאי לחשוב שזה
סתם היה חתול שהוא ראה הולך ברחוב, וכנראה שהצלחנו.
אחרי שעה בערך הגענו לבית הכנסת. באמת לא היו ערבים על הגגות
ליד, ככה שלא היינו צריכים להסתתר יותר. יצאנו לאור, והתחלנו
לזרוק אבנים על הזכוכיות.
באאאאם, זכוכית אחת נשברה. שפאאאאאץ, חלון אחר נשבר.
אחרי חמש דקות כל השטח ליד בית הכנסת היה מלא בזכוכיות שבורות.
נכנסנו פנימה דרך חלון שבור. בית הכנסת היה ריק, אבל יכולתי
לדמיין אותו הומה אנשים, בדיוק כמו שהוא היה לפני שנה. יכולתי
לדמיין את החזן מקריא את 'כל נדרי', ואת כל הדתיים חוזרים
אחריו כמו כבשים. יכולתי לדמיין את הרעב הנוראי של הצום הזה,
את האיסורים המטופשים, את הסבל של להתפלל כל הזמן. שלומיק
הרביץ לי ושאל למה קפאתי. שיפשפתי את העיניים, ואמרתי לו שסתם
חשבתי איך הייתי פה לפני שנה בקונוטציה אחרת לגמרי.
התחלנו להרוס את המקום. שברנו כיסאות, הצתנו תכריכים, מה לא
עשינו. אחרי חמש דקות של הרס שמענו קול מכיוון הכניסה.
תפסיקו
הא? מי זה יכול להיות, הרי אף אחד לא יוצא החוצה בלילה של יום
כיפור. הסתכלנו בהפתעה לכיוון הכניסה.
"אה," אמרתי בהקלה: "זה רק אתה."
שלומיק הסתכל עליי בעיניים מופתעות. "מה," הוא שאל: "אתה מכיר
אותו?"
משכתי את הכתפיים שלי. "כן, ברור."
הסתכלנו עליו שם, עומד ליד הכניסה, וחיכינו שהוא יגיד משהו.
למה עשיתם את זה?
"למה?" עניתי לו, "למה לא?"
הוא נראה מבולבל. לתשובה כזאת, הוא לא ציפה.
כשראיתי שאין לו מה להגיד, המשכתי להסביר לו. הסברתי לו על כל
הסבל המטופש שסבלתי בכל עשרים ימי הכיפור שלי, ובכלל על כל
החיים הנוראיים בתוך הדת. הסברתי לו שזאת הדרך שלי להראות ליום
כיפור המטופש הזה מה אני באמת חושב עליו.
אחרי שסיימתי את ההסבר הוא הסתכל עליי בעיניים, במבט כנוע כזה,
ואמר:
אתה צודק, אולי באמת ביקשתי יותר מדי
הוא הסתכל עלינו למשך כמה דקות, ואז הוסיף
אתם צריכים עזרה?
וככה ביליתי את היום-כיפור הראשון והאחרון שלי בלי הכיפה.
באמצע הלילה, בבית כנסת, כששלומיק ואלוהים עוזרים לי להשחיט
הכל. אני לא יודע למה בדיוק עשיתי את זה, מרד נעורים מאוחר,
אני מניח.
אחרי שעתיים לא נשאר מבית הכנסת כלום. שום זכר. אלוהים שאל
אותי שעכשיו, כשהרסנו לו את הבית, איפה הוא יישן. אמרתי לו
שהוא יכול לבוא אליי, ושההורים שלי לא יכעסו.
הוא שמח. חזרנו הביתה, צמודים לצללים, אבל אלוהים לבש בגדים
לבנים כאלה, ככה שהוא נורא בלט. לא היה לו סיכוי, ולפני שהגענו
לנקודת האמצע של הדרך הוא נורה למוות.
ככה, באמצע הלילה של יום כיפור 2000, אלוהים נהרג. פגע לו כדור
בלב.
לא יכולתי שלא להרגיש טיפה אשם, כי בכל זאת כל הקטע היה די
באשמתי. שלומיק ואני החלטנו שכדאי להחזיר את הגופה שלו לבית
הכנסת, ובאמת עשינו את זה. אחר כך חזרנו הביתה.
במוצאי יום כיפור הודיעו בטלוויזיה שאלוהים נהרג כשמתפרעים,
כנראה ערבים, ניסו להרוס לו את הבית. אף אחד לא ידע את האמת.
נסעתי יחד עם ההורים שלי להלוויה שלו. בהתחלה לא רציתי, אבל הם
הכריחו אותי. מהרגע שנכנסתי דרך השער הגדול של הבית קברות,
ושמתי את הכיפה על הראש, נגמר לי כל הקטע של המרד. לא הורדתי
יותר את הכיפה. אני מניח שכולנו, בשלב זה או אחר בחיים, נכנעים
לאלוהים.

9.10.2000