בילדותי שהשארתי בחולות של עמידר
רדפתי פעם אחרי פרפר
יום שלם, יום אחד,
עד שמת.
וברגעי הלבדי, לא ער ולא ישן,
במסתרים ייחלתי לאחות קטנה
שתמלא את ליבי,
ובשבתות שקטות, עטופות חסד,
ריחות התבשילים מילאו את השכונה
ובשלושה צעדים יכולת לעבור מפולניה
למרוקו, ואז לפרס.
וכשגדלתי, העפתי בידי השרוטות מסוף
עפיפונים מעל הגג,
ונתתי להם לברוח.
והיו ביננו ילדים טובים, וילדים רעים.
בתיכון, בפרצי רגשות אחוזי תזזית וצחוק,
אהבתי אותה והיינו כמו כלים שלובים,
אך לא ידעתי שהיא תלך ממני.
וכן כמו לכל אחד מאיתנו, היתה לי הענבל שלי.
בצבא במסעות וניווטים גיליתי את הארץ
והלכתי שבי אחריה
בשביליה אוהב ודומע.
עד שמצאתי את ברית העולם שלי.
ואני מביט בשתי עיני בתי ויודע
שזו ילדותי השניה.
אבל היום, כשאני מטייל עם בתי ברחוב,
מידי פעם,
אני עדיין מחפש את באני שלנו.
ואני יודע שהיא נעלמה,
ולא תשוב עוד.
אהוד שלי. |