במה זכיתי להיות כאן?
עננים לבנים ורכים שטו על התיקרה.
היא חייכה חיוך יפה.
ישבתי בישיבה מזרחית על כריות רכות עם ציפוי מסטן.
המילים שהיא אמרה היו עטופות בבועות צבעוניות וריחפו להן
באוויר כל כך בטוחות בעצמן שרציתי להזיל דמעות, אבל אז בדיוק
גיליתי שבמצבי החדש איני יכולה להזיל יותר דמעות.
כשהגעתי הנה נכנסתי מבעד לשער מצופה זהב.
עצים גבוהים עמדו כמו חיילים בשני טורים וביניהם הייתה סלולה
דרך. הדרך שלי לסוף העולם. גיליתי שהוא קיים.
צעדתי על הדרך ורגליי כשלו מחרדה. החרדה נשארה כאילו כלום לא
השתנה. כנראה שאני והיא נשבענו אמונים.
בסוף הדרך התגלה האור. ואני תהיתי האם המסדרון הזה באמת יכול
להיות כזה יפה? לא, כי פשוט אני ציפיתי לצר וארוך כזה, כמו
שתמיד אנשים שחוזרים משם מתארים.
האור אמר לי ברוכים הבאים לעולם הבא, ואז שמעתי מחיאות כפיים
סוערות. נוכחתי לדעת שאני לא לבד שם וכי יש קהל גדול שמביט בי,
אך האור החזק סינוור אותי ולא יכולתי לראות את הקהל. אבל
הרגשתי נבוכה עד לשד עצמותיי, מאז ומעולם לא אהבתי את המעמד של
להיות במרכז. ובכל זאת זה לא השתנה גם עכשיו.
"אין לי טענות" אמרתי לאור. בלי לדעת מה גרם לי להגיד את זה.
"היה לי בעל מקסים, ילדים נפלאים, קריירה משגשגת אם כי לקח
הרבה זמן עד שהצלחתי לפרוץ את דרכי, בריאות טובה, משפחה
פולנייה כמו שצריך. אה כן, אומנם אמא שלי רוב שנותיי לא הייתה
בריאה בנפשה לחלוטין, אבל דיברתי על זה כל כך הרבה בחיי אז אין
לי צורך לדבר על כך במותי". נדמתי. אף פעם לא היה לי כישרון
לדבר כל כך הרבה זמן ברצף. הייתי די מומחית בלקצר. סיפור
שמישהו אחר היה יכול לספר שעתיים אני קיצרתי לדקותיים.
האור כבה. נשארתי דוממת. ראיתי אותם יושבים בקהל ותולים בי
מבטים שואלים. לא היה לי נוח עם העובדה שאני זו שצריכה עכשיו
לנהל את האירוע שלאט לאט הבנתי, יותר ויותר, שהוא נערך לכבודי.

זיהיתי אותם, את כולם. גם את הגבר היחיד שהיה מבוגר ממני בהרבה
שנים ואהב אותי כמו שאני, בלי שום חשבונות ובלי תנאים. סבא.
זרקורים האירו על הקירות ותמונות יפות חייכו אלי בחדווה. אלו
הן תמונות חיי. היו שם הרבה תמונות מביכות מהחיים שלי שגרמו לי
לרצות לקבור את עצמי באדמה, אבל הרי במילא הייתי כבר קבורה
באדמה.
עמדתי על הבמה, לפתע המיקרופון דחף את עצמו לכיווני ונצמד
לשפתיי.
"הכל בסדר, באמת. נשארתי בחיים זה היה רק..." לא זכרתי מה הרג
אותי. אבל בכל זאת מתתי בשיבה טובה.
ואז ראיתי אותה, שם בקהל, היא חייכה אליי חיוך מלאכים.
דמעה עגולה וגדולה התגלגלה לה במורד לחיי, ואני חשבתי שאני לא
יכולה לבכות יותר. פתאום כשראיתי אותה, הבכי הפך לכל כך זמין,
כמו תמיד כשהיינו ביחד. שיערה היה זהוב והוא עטף את פנייה.
פתאום התפרצה לה לבמה אישה עם שיער שחור וגוונים של כחול עיטרו
אותו בצורה של גלים. היא הייתה מהממת ביופייה. עיניה היו
אפורות וגדולות. בידה היא אחזה ספר עב כרס ופי התייבש, זה הסוף
שלי, חשבתי לעצמי. בספר זה טמון גורלי.
"תרצי צ'יפס?" היא שאלה אותי. "מה?" שאלתי בתמיהה, "אולי איזה
סטייק עסיסי? אלוהים, סטייק וצ'יפס בבקשה" היא הזמינה עבורי
בלי לחכות לתשובה. שולחן ושתי כסאות הובילו את עצמם למרכז
הבמה. מלצר בבגדים לבנים הזיז אחורה עבורי את הכסא "שבי בבקשה"
הוא חייך וחשף עבורי שני טורים של שיניים בוהקות. התיישבתי
וחשתי לא בנוח. "הם מביכים אותך?" האישה שאלה אותי והצביעה
לכוון הקהל. "המממ, תמיד קצת הביכו" עניתי תשובה שלופה מהמותן
הלא קיימת שלי. והייתי מופתעת לנוכח הכנות שלי בפני הזרה
היפיפיה שישבה מולי ולגמה בעדינות ראוייה לציון ויסקי.
"אלוהים, תוריד בבקשה את המסך"  המסך הורד על שתינו ואבן נגולה
מלבי, אך מיד הרגשתי שוב לא נינוחה. אלוהים הוריד את המסך ושוב
לא יכולתי לראות את האישה שהתגעגעתי אליה, מאז שאני זוכרת את
עצמי.
"אני יודעת מה עובר לך בראש עכשיו", ההיא ממול הביטה בי במבט
חודר. "איך את יודעת?" שאלתי ממצמצת בעיני. היא הצביעה על הספר
עב הכרס, ואז ליטפה אותו. "מה זה?" שאלתי רועדת.
"החיים שלך", הסטייק הונח על השולחן, הוא נראה משובח למדי כדי
שאוכל לנעוץ בו סכין ומזלג. נזכרתי שהייתי נורא רעבה בדקה
האחרונה של חיי. בעלי לא היה מתפלא, חשבתי. וחייכתי לעצמי.
"תאכלי תאכלי" האישה צקצקה בלשונה. חתכתי חתיכה ממש קטנה.
הסטייק היה מעדן, אבל הפחד שזרם בעורקיי גרם לו להתקע בגרון.
בלי שביקשתי, המלצר בעל השיניים הניח לצד צלחתי כוס גדולה של
קולה. את הקולה לגמתי במהירות שלא ידעתי כמותה עד אז.  
אחרי שסיימתי את הארוחה היא ביקשה לדעת.
היא בעצם דרשה לדעת. "אני יכולה לבחור מהקהל?" שאלתי.
היא רק הביטה בי ולא ענתה. המסך הורם והם עדין ישבו שם זורקים
פופקורן אחד על השני.
חיפשתי אותה בעיניי, אבל היא לא היתה שם.
משכתי בעייפות את מבטי אל האישה היפה, והופתעתי לגלות שהיא כבר
לא יושבת מולי. במקומה ישבה האהובה עלי מהקהל.
"רצית אותי?" היא שאלה בחום. עניתי לה שכל חיי.
"אבל תמיד הייתי שם, לא?" היא הניחה את ידה על ידי.
"היית בשבילי תמיד, בשביל להגיד את המילים החכמות" גרוני
נשנק.
היא חייכה אלי את החיוך המסופק הזה שלה. הבטתי חזרה אל הקהל
אבל הם לא היו שם יותר
"אני מבינה שאת לא רוצה אף אחד אחר משם" היא שיקפה את רגשותיי
בצורה מושלמת כתמיד.
נענתי בראשי לשלילה. כל חיי הם היו שם זמינים. היא לא. זאת
אומרת היא הייתה זמינה, אבל לא זמינה איך שרציתי באמת.
בסוף השלמתי עם הקשר הזה. ככה זה וזהו.
"בואי", היא לקחה את ידי. הלכתי אחריה והופתעתי לגלות שלגבה
מחוברות להן שתי כנפיים רכות. יצאנו מהאולם ביחד.
הלכנו בשדירה שהזכירה במראה את שדרת שאנז-אליזה בפריז. אורות
יפים ומנצנצים היו תלויים על העצים. בתי קפה סואנים עם כסאות
שפונים אל הרחוב קיבלו אותנו באהבה ומבנים עתיקים ויפים הקיפו
את השדירה.
"איפה אנחנו"? שאלתי אותה.
"בגן עדן שלי" היא ענתה מאושרת.
פנינו ימינה לשדירה שנראתה בדיוק כמו אחת השדרות של ונציה,
זוגות שטו להם בשלווה בתוך גונדולות, ונגנים ניגנו להם מוזיקה
צוהלת בכינורות ישנים. נכנסו לתערוכות של ציורים, שמה היה חתום
על כל ציור וציור שראינו. היא ציירה יפה. יכולתי לחוש אהבה
לאומנות שלה.
לבסוף הגענו לבניין ישן, היו לו כמה כניסות. צעדנו לכניסה
הרביעית. היא שלפה מפתח יחסית גדול ופתחה את הדלת מימין.
"היכנסי נא" היא הורתה לי בידה.
נכנסו לחדר שהיה מלא בכריות, על התיקרה שטו להם עננים לבנים
ורכים. היא התיישבה על אחת הכריות, התיישבתי מולה ברגליים
מסוכלות. היא חייכה אליי, כל כך אהבתי את החיוך שלה. חייכתי
אלייה בחזרה, עדיין לא מאמינה שאני פוגשת אותה אחרי כל השנים
הללו.
"את זוכרת את המשפט האחרון שאמרת לי כשהלכת ממני בפעם
האחרונה?" היא שאלה. הרמתי את מבטי לתקרה, מנסה להיזכר. עברו
כמה שנים טובות מאז.
"את אמרת לי נפגש בגן עדן, אז הנה נפגשנו". היא אמרה.



מוקדש באהבה לפיית התקווה