היא
מעוזם של המנודים היה בית ישן ליד הים. בחצר התגוררה להקה של
חתולים רעבים שרצו לאכול, ואוכל - אין. היתה עולה במדרגות האבן
השבורות בשעת הערב הקבועה, והמנודים יוצאים מפתח הבית המואר,
מכריזים על בואה ולוחצים את ידה בהכרת תודה, כל אחד בתורו.
לאחר מכן היתה נכנסת למטבח, לוקחת את שאריות ארוחת הערב, יוצאת
החוצה ומניחה אותן בצלחות ברזל חלודות שצימחו שורשים באדמה
הקרה, והחתולים מתגודדים סביבן, עטים על השאריות.

- תיזהרי - היו המנודים קוראים לעברה מהמרפסת - הם שורטים.
אבל היא לא התייחסה לקריאות האזהרה, שהפכו מהר מאוד לקולות
צחוק מהוססים. הם צחקו על הרגישות הזו שלה, ולא הבינו שאלמלא
אותה רגישות לא היתה באה אליהם. היתה נכנסת לחדר הקטן, רואה את
השתקן יושב - גבו אליה ופניו אל הקיר. לעיתים היו האחרים
מתקרבים אליו טופחים על גבו טפיחות מקניטות, והוא היה מסתובב
לעברם, חושף שיניים ונוהם. לעיתים שרט בציפורניו את אחד
המקניטים. אז היתה פורצת מהומה בחדר ואימו של השתקן, האם
היחידה שנכחה במפגשים, היתה מגרשת את המנודים לחצר ועוטפת את
בנה בחיבוק דובי, מוסיפה מעטפת שומן לחומת האבן שכבר היתה שם.

ערב אחד הראתה להם סרט של המצחיק עם המקל והמגבעת. היא הופתעה
לראות אותו יושב ומביט במסך הקטן במקום בקיר. הוא צחק צחוק
משונה, וכשהביטה בו אושר גדול הציף אותה. יצאה למרפסת והרוח
שבאה מהים העלתה דמעות בעיניה. כאשר שבה פגשה אותו במסדרון.

הוא אמר מבלי להביט בה - מתי תביאי עוד פעם סרט של המצחיק עם
המקל והמגבעת? זה היה סרט יפה מאוד וגם מאוד מצחיק.
והיא אמרה לו, מנסה ללכוד את מבטו - אני מאוד שמחה שנהנית.
בהזדמנות הקרובה אביא עוד סרט כזה.  
והוא המשיך בעקשנות - אז מתי זה יהיה? זה היה סרט מאוד יפה
ומאוד מצחיק.
והיא המשיכה - כן, גם אני מאוד אהבתי את הסרט הזה.
והוא אמר - אני מאוד אוהב את הסרט הזה.

ולא היה לה אכפת שהם חוזרים על אותם הדברים פעם אחר פעם, העיקר
שהם מדברים. שהוא מדבר. היא הרגישה שהצליחה לסדוק, ולו במעט,
את חומות ההגנה העבות שהקים לעצמו. הם המשיכו בדיאלוג הזה דקות
ארוכות וכל אותן דקות הוא לא הביט בה, אפילו לא לרגע.

ופעם, כאשר שוחחה עם אחד המנודים הפנתה את מבטה לעברו של השתקן
וראתה שהוא מסתכל בה. בפיה, באפה, בעיניה. הוא הרגיש שתפסה
אותו בקלקלתו ויצא החוצה. היא יצאה אחריו ועמדה לצידו על
המרפסת, שניהם שעונים על המעקה הרעוע. הם הביטו בחתולים
שהצטופפו יחד מפאת הרוח הקרה שבאה מן הים.

היא אמרה לו - יש לי חתולה. חתולה כחולת עיניים שמצאתי ברחוב.
והוא שאל - החתולה שלך רעה? היא שורטת?
והיא ענתה - לא, היא לא שורטת.
והוא אמר - החתולים האלה רעים, הם שורטים.
והיא אמרה - הם לא רעים. הם שורטים כדי להתגונן.
והיא חשבה -  בדיוק כמו שאתה עושה, בדיוק כמו שאני.

אני
כאשר הגעתי לשם בפעם הראשונה הוא לא הסתכל עלי. האחרים,
לעומתו, קרנו מאושר. הם היו חבורה של מעוותי פנים וגוף, נערים
ונערות טובי-לב שמסתכלים בשמחה גלוייה על בחורה שבאה להראות
להם סרטים בהתנדבות, ואחר-כך לנתח אותם עד ייאוש. עיריית
תל-אביב, בתמורה, היתה גוררת לי את האוטו פעם בשבוע בעקביות
ראויה לשבח. גם החתולים הרעבים בחצר הבית חיכו לי. אני חושבת
שהייתי היחידה שנתנה להם אוכל. הצלחות שבהן שמתי את האוכל היו
כל-כך מטונפות שהיה ברור שאם החתולים האלה לא מתים מרעב, הם
בטח ימותו יום אחד מהטינופת.

'המורה לקולנוע' הם קראו לי. זה הרס אותי. ודווקא הוא, שהיה
השרוט הכי גדול, ואצל שרוטים אמיתיים אני מצפה שתהיה אהבת
קולנוע מינימאלית, היה יוצא מהחדר באופן קבוע ברגע שהייתי
מכניסה את הקלטת למכשיר הווידיאו. במקרה הטוב היה יושב ופניו
אל הקיר. הוא מצא חן בעיני יותר מכולם, אולי כי היה הכי מוזר,
הכי מסתורי, כמו אגוז שצריך לפצח. היו לו סנדלים מכוערים, כאלו
שלא הייתי קונה אפילו לסבא שלי, כי הם זקנים מדי גם בשביל
סבאים, והרגליים הגמלוניות שלו במכנסיים קצרים ומלוכלכים היו
מלאות בשריטות. הכיעור הזה היה דוחה ומושך כאחד.

ערב אחד הבאתי סרט של צ'ארלי צ'אפלין. כולם היו מאוד מרוצים.
אבל הכי חשוב היה לי שהוא מרוצה, ולא סתם מרוצה, הוא פשוט
השתולל מצחוק, ואחר-כך שיגע לי את השכל איזו שעה שאני אביא עוד
סרטים של צ'ארלי צ'אפלין. זו היתה הפעם הראשונה שהוא בכלל
התייחס אלי או לאיזה שהוא אדם ביקום כולו. הרגשתי שהשגתי הישג
גדול בתולדות האנושות, ואפילו דמעות של אושר היו לי בעיניים.
וככה, בשעה שאנחנו מקשקשים להנאתנו ואני מסתכלת סביב כי ממילא
הוא לא מסתכל עלי, אני רואה את אימא שלו מסתובבת כמו טווס
ומספרת לכולם איך הבן שלה מדבר עם המורה לקולנוע.

ופעם, כשדיברתי עם אחד הנערים, תפסתי אותו מסתכל עלי במבט בוחן
כזה. הלב החלש שלי החסיר פעימה, כי זו היתה הפעם הראשונה
שראיתי את העיניים שלו. הן היו מדהימות. וככה העיניים שלי
נתקעות מהופנטות בעיניים שלו, והוא פתאום קולט את חומרת המצב
ויוצא למרפסת בריצה. אני רצה אחריו. הוא שעון על המעקה ומסתכל
על החתולים. אני עומדת לידו נשענת גם כן על המעקה השבור,
ומתפללת שלא יתפרק ונעוף שנינו למטה ישר לתוך הצלחות. אני רוצה
לחבק אותו ולהגיד לו שלא יפחד, וששריטות בראש ושריטות בכלל זה
הדבר הכי נורמאלי שיש, אבל אני שותקת.



אפריל 2005