כשהגעגועים לובשים צורה, כשהם בורחים לך מתוך המחשבות, דרך
האוזן אולי?
מתיישבים לידך על הספה, ואתה כולך מבולבל, כל כך היית עסוק
במחשבות עליה עד שבכלל לא שמת לב לגעגוע הזה שפתאום לבש צורה
ועכשיו הוא מביט בך, מניד את ראשו מצד לצד, היי, הרי הוא
געגוע, הוא פוגש עשרות כמוך כל יום, בחורים צעירים כאלה שמנסים
להבין מה זו התחושה המוזרה שמעקצצת בקצה היד.
הוא כבר מכיר טוב טוב את הסיפור הזה, ואתה מביט עליו, משתאה,
לא מבין מה הוא עושה שם בכלל, גם כשהוא כורך את זרועו סביב
הכתף שלך, אתה עדיין מנסה להבין איך ומה, אבל כשאתה מבחין
בחיוך שמתעקל לו בזווית הפה, בלי לשים לב זה מדביק גם אותך,
ואז שניכם פורצים בצחוק מתגלגל, משחרר, וכשהוא אומר לך את זה
בקול, אתה מבין שידעת את זה כבר מזמן. "אח שלי", הוא לוחש,
"אתה מאוהב".