יש לה יהלום, מלוטש ומבריק.
הוא לא כלוא בטבעת על קמצתה, אפילו לא תלוי בענק מצווארה.
אבל יש לה יהלום והוא רק שלה.
כבר לא ברור לה אם יהלומה רק מקיף את ליבה.
בליטוש מדוייק ושקיפות של מראה הוא מכביד על חזה, פינותיו
החדות מעט דוקרות את תוכה.
מבנהו כל כך צפוף בתוך עצמו שאינו מרשה לשבב של רגש להיגבש בו,
שקיפותו כל כך רדודה שאדם המביט בו יראה רק את עצמו.
לפעמים היא מנסה להביט לתוך עצמה, אך מעטפת השקרים היא הדבר
היחיד הנשקפת אליה ממנו, בבואתה האמיתית זרה לה.
לפעמים היא תוהה כיצד נכלא היהלום בתוכה? האם כדאי לה להשליכו
ממנה?
אך מיד מחליטה שאין סיבה להסירו, או אולי שאינה יכולה כבר? לא,
היא לא תודה בכך, היא מעדיפה לחשוב ששליטתה בו אמיתית.
בתוך תוכה מקוננת הידיעה שגם שנים רבות לאחר שיתכלה גופה הוא
עדיין יהיה שם איתה, יכלא את נפשה בתוכו.
בהתחלה, בהיותה נערה תמימה עדיין, היא נזכרת, גברים רבים
הצליחו לזכות בטיול לתוכה להגיע אל הנקודות הנסתרות בה.
מזה שנים רבות שאיש לא צלח את החדירה מעבר למעטפת עורה העדין,
האם היא מתגעגעת לרגשות אלו מספיק כדי לוותר על ההגנה שבנתה
לה?
היא נורא רוצה לבכות הלילה, להזיל את דמעותיה לאורך קימורי
פניה, אולי תמסנה הן את ליבה? יושבת באמצע מיטתה, מביטה אל
הירח בחלונה ומתחננת לדמעה אחת.
כל כך כמהה לחיבוק חם ואוהב סביבה, להרגיש, ולו לשניה בלבד,
כמו בתוך בועה מגנה.
במחשבותיה נזכרת בכל אותם הגברים והנשים אשר ביקשו להיכנס אל
ליבה, בכל אותם הגברים שהבטיחו להיות לצידה לעד ואכזבו אותה
באכזבתם ממנה, מותירים אותה יושבת על מיטתה ערה.
המחשבות ממשיכות להתרוצץ סביבה, מנסות בכח לסחוט דמעה מלבה.
השחר כבר עלה בחלונה, היא אוספת עצמה ממטתה, לוקחת שאיפה גדולה
ולובשת את חיוכה.
