חשבון נפש: מוח פגום מאלכוהול - דרוש שיקום. אהבה ארצית לא
ברורה. קיץ נפתח בקול תרועות. אש חזקה בוערת בנשמה. חמישה
דיסקים חדשים-ישנים שניקנו ב-200 שקל פחות חצי שקל. נערה
מהשכונה שהייתה ברווזון מכוער והפכה ליפיפייה אמיתית - קצת
טיפלה בעצמה. סיגריות, חוסר מנוחה, שלמה ארצי.
מפוצצים את הלב בכאבים נפשיים, מתוקים או קורעים. מפוצצים את
הראש במטאליקה וגאנז' או נמסים מברברה סטרייסנד ודיאנה רוס
וכו'. (רומנטיים ומלאים כאב מתוק כמו שוקולד עם אגוזים.)
מרימים את הטלפון ומנתקים בפרצוף לסוכני-מכירות או אנשי סקרים.
מחפשים משהו בטלוויזיה, רק בואו והביאו לי את הקתרזיס. מלחמה
בפתח, סוד צבאי שידוע לכל מי שלא חי באשליות. פצצת גרעין עם
מטרה ברורה: ישראל, בתהליכי ייצור אי-שם במדבריות איראן.
(אפילו שלמה ארצי נשמע עצבני כשאני עצבני.) עיניים בוהות במסך,
המדינה נהרסת, הכאב דורס. "איפה האהבה?" כולם שואלים, גם כאלה
שיש להם אהבה. הם הולכים בשיירות, לוחשים, מתדפקים על המוחות,
כל אלה שמתו בשביל הארץ הזאת, כואבים עד דמעות, "מה עשיתם לה?"
והיא מביטה בי בעיניים החכמות שלה, היצריות, לבה בוערת בנשמתה.
הימים מתחברים ויום רודף יום. לפעמים בא לי לקרוע את ליבי מרוב
האהבה שלי אליה, כי אני יודע: היא לעולם לא תהיה שלי.
למה לא לחיות שליו, למה לא לחיות שלם, למה לא לחיות יציב? דרך
השמיים נשלחים פגיונות ארוכים חדים שחורים אל הלבבות של
הירושלמים. הם רואים את השמיים נקרעים יום-יום. הם רואים את
כדור-הארץ מתבקע בתוך האישון כמו סרט שתקוע על סצנה של שנייה
וחצי. הם שומעים כל הזמן את המתים, את אלוהים, את השדים, את
כוחות האופל, את כוחות האור, אפילו את צרחת האבנים, ולא מבינים
כלום. כל הדרכים אולי מובילות לרומא, אבל כל הלבבות מובילים
לירושלים. העיר הזו, ההררית, שיושבת על בית-קברות במלוא שטחה.
איש יגיד אני דורך על אספלט, האספלט דורך על מת. אין מנוחה
בירושלים. בשום בית, בשום חצר. הלבבות קודחים, המוחות חרדים,
וכל להבה שנדלקת, במילה או במעשה, שורפת משהו, או מישהו. ת"א
חושבת ירושלים טיפשה. ירושלים חושבת ת"א משוגעת. שניהם צודקים
לעניות דעתי. (אולי חוכמה ושיגעון הולכים יחד, כמו ספגטי
וקציצות.) ואתה, (אני.) מדליק את הסיגריה, מחפש שיר טוב, משהו
שיגרום לך לבכות, לשחרר את הכאב.
"בגלל זה אתה כותב?"
כל הדמויות האלה בראש, שמקבלים חיים משל עצמן, הן מלמדות אותך
מי אתה, מה אתה רוצה, הן מזכירות לך שיש בך עוד חיים. הן
משוגעות, הן כואבות, הן מיואשות, הן עצבניות, הן אני. הן
מביטות בי מתוך עיניים של אלפי אנשים ברחוב. הן מביטות בי
מהמראה, מתוך אנשים שאני מכיר, ושהכרתי. הן שומרות אותי ער
ושפוי. יש חיים, הן אומרות, בראש של גיא שמש. כשהוא, (אני.)
כותב, הוא לא דחליל, אלא מחובר בחבל טבור לאלוהים. במילים הוא
יכול לקרוע שמיים ולסחוט אבנים. 22 אותיות, ועולם שלם.
אנשים נולדים ומתים עם שחר. אספלט המדרכות השחוק מסוליות
נעליים, בתי האבן המתפוררים מגחמות הטבע. הולכים שקטים למכולת,
הולכים שקטים לעבודה, מבקרים חברים, אוכלים סנדוויץ' מושקע.
נראים שקטים, כולם. בתוך כולם הר-געש רדום. אתמול מתפללים
למוות, היום מצולקים, מחר שרים עם הרדיו. החיים כמו מטוס סילון
- הנוף משתנה במהירות. כולם מסתובבים עם מסיכות על הפנים,
המסיכות שונות. מתחת לכולן יש אותו הדבר: צרחה.
(ותקנו אותי אם אני טועה.) |