כשהייתי ילד, בימים שהייתי מסתובב בשכונה עם החבורה שלי, הייתי טיפוס שחור,
שחור משחור, החבר'ה הדביקו לי לי ת'כינוי 'כושי סמבה', זה מפני שאני, למרות
היותי אשכנזי, קיבלתי צבע עור שחום מסבא שלי, היות וגדלתי בחברת אשכנזים שענו
לשמות משפחה כמו שנקמן, רוזנבלום ופורמן, נהפכתי לטיפוס השחור שבחבר'ה, גם
בגלל תלתלי הכבשה שישבו לי על הראש.
הייתי מהילדים שתמיד אהבו לפלח, להרים איזה ארטיק או מכונית צעצוע ואחר כך
להתלהב, הייתי אוהב לצעוק לאמא שלי מלמטה בשביל שתזרוק לי מהחלון חמש שקל
בשביל ביצת הפתעה וקולה, בשבילנו, אחרי כל צהריים, היינו אוספים חמש שקל מכל
אחד ועושים חפלת ממתקים, הייתי מתפשר לפעמים על במבה במקום ביצת הפתעה אבל עד
היום ההפתעה שבפנים עושה לי את זה.
ביום המים, תמיד הייתי הראשון שהתלהב לעלות לגג הבניין ולזרוק על אנשים שקיות
עם מים או ביצים, בל"ג בעומר הכי הייתי אוהב להרים לילדים אחרים ת'עצים שלהם
ולסמן עליהם סימן שיוך שלי.
איכשהו הצלחתי גם להראות כמו איזה ילד מוכה בכך שהייתי מתעופף מסקייטוברדים,
מתהפך מאופניים לתוך איזו אבן משתלבת, דבר שגרם לשפה העליונה שלי לאבד את
צורתה הסימטרית, כשיום אחד פתחתי את כל הפנים כשנפלתי מהאופניים שניסיתי לרדת
איתן כמה מדרגות.
משום מה, את התקלות שלי גררתי גם לאנשים אחרים, שיום אחד, כשאיזה ילד מהשכונה
בעט כדור, ומעוף הרגל שלו נכנס לי היישר לתוך הגלגל של האופניים וגרם לו לרסק
את כל הקרסול שלו, דבר שגרם לרגל שלו לאבד כל צורה סימטרית ולהיות מרותק כמה
חודשים טובים לכסא גלגלים.
בעונת המשמשים, הגוגואים שלי היו הכי שווים בכל בית הספר, הייתי בוחר כמה
מובחרים ומצייר עליהם, ככה הייתי הופך אותם מפושטים לשווים, שלא נדבר על
הגולות, לכולם היו את הגולות הקטנות, אבל לי היה את האוסף הכי גדול של הגולות
הגדולות, דבר שהפך אותי למאסטר הגולות.
עד שבכיתה ד' ההורים שלי החליטו שהם עוברים דירה, דבר שהיה כמו הלם בשבילי, מן
טראומת ילדות שכזאת, למרות המעבר מהעיר ליישוב קטן די חייתי בהכחשה, סירבתי
להתחבר למקום ולהכיר חברים חדשים, שנאתי כל בוקר לראות את הטרקטור שעבר לי מול
העיניים באמצע הקורנפלקס.
נהגתי כל חודשיים בערך להביא את כל החבורה אליי, לאיזה יומיים כאלה של שיגועים
ובלגן לזכר הימים הטובים, באחת ההתכנסויות, פיזרנו מסמרים על הכביש, כי רציתי
להיפטר מהטרקטור שעבר לי מול הבית כל בוקר.
היינו נוהגים כל יום כיפור לפזר מסמרים על הכביש ולראות איך כמות לא מוגבלת של
אופניים מתפנצ'רות.
הבנתי שזה כבר לא זה, ברגע שהטרקטור עבר על המסמרים בלי שקרה לו כלום, נגמרה
לי הילדות פחות או יותר באותו יום עצוב שכזה.

ועכשיו אני יושב בדלפק, מוריד סרט כחול בסתר, מריץ אותו, מסתתר מאחורי הדלת
ומתפוצץ מצחוק כשאני רואה את הדייל כולו נבוך למראה הפרצופים המבוהלים של
הלקוחות למשמע האנחות והגניחות.

"תבלו..."