זוכרת את היום הראשון של כיתה ז', כשרכבנו אחרי בית-ספר עם
האופניים לסופר וקנית לי פחית קולה בלי לשאול אותי בכלל?
התביישתי ממך כי לא הכרנו והסתכלתי לך כל הזמן על השיער,
ניסיתי להבין איך לעזאזל הוא חלק כמו קרשים... קצת מצחיק היום
לשמוע ממך שעדיף לך תלתלים.

זוכרת שגילינו את הגבעה? הסתכלנו על כל העולם מלמעלה ועצמנו את
העיניים. רקדנו כאילו שאין לנו אלוהים והרגשנו בשמים. בקיץ
קיצצו שם את השדה והכל נהיה צהוב, וכשבאנו לשם וראינו שהיא לא
ירוקה ודומה יותר כבר למדבר זה היה ממש סוף העולם. באביב שאחרי
שמחנו לגלות שזה לא הסוף ושהיא לא נעלמה, בסך הכל לקחה הפסקה.

והחתונה שלך שעיצבת אותה כבר מגיל 13 בקפידה, לפרטי פרטים. היא
תהיה על המזח בערב מואר. הספינה תיקח אותך ואת החתן (ואת הרבי
כמובן) רחוק רחוק, וכל האורחים יצפו בכם במסך ענק. השושבינות
יהיו לבושות בורוד דוחה כזה, כי את אמרת שאותן אפשר לדפוק...

אני כותבת פה רק לך כי כמה שהיינו צוחקות אחת על השניה, כמה
שהיית יורדת עליי, מציקה ומביאה מכות, את היחידה שידעת עלי
הכל. אני לא אצליח להיות כנה עם אף אחד כמו שאני כנה איתך.
"אין מצב".

ובכך שאני מעלה שוב את הנשכחות האלו בדפיוצר החדש, אני מנסה
לומר לך תודה.
תודה לך על חברות מיוחדת ואינסופית. תודה!




נכתב ב-18/8/2003 ומאחר שאיבדתי את סוג הכתיבה הזה
לחלוטין...
פורסם כאן, עם שיפורים 'טנטנים'.

תמונה -
http://stage.co.il/Stories/467264