גם אם אציץ הערב חמישים פעם בתיבת הדואר הנכנס, לא אמצא שם
מייל ממך הממתין להיפתח. אני הרי יודע שאת אמורה להימצא כרגע
באולם קולנוע בו תצפו בהקרנה פרטית, אינטימית ובלתי רשמית של
אחד הסרטים האזוטריים המוקרנים לקהל "הרחב" (או שמא לקהל
האיכותי המכווץ) במסגרת הפסטיבל. אני הוזה אותך ישובה מחויכת
לצדו של יובל, לבושה בג'ינס ובחולצת טריקו ההולמת את גזרתך,
אוחזת במנת פופקורן גדושה, כיאה לילדה מפונקת שאינה זונחת את
הצורך שלה להיות מתוגמלת כראוי על ידי הוריה. אתם ישובים לכם
אי שם במרכז האולם, משמשים כתפאורה אנושית יחידה שאולי ויש בה
כדי להפיס קמעה את בדידותו של המקרין הספון בחדרו ומשקיף לעבר
האולם הריק. השאלה שאני מתחבט בה כרגע היא, האם יובל מחבק אותך
במהלך הסרט, או שמא עלולה פעולה זו להסיח את דעתו ולפגום בכושר
הצפייה שלו.
איני יכול שלא להיזכר בסרט הראשון שראיתי עם חגית באותו ערב
שנגעתי בה בפעם הראשונה ועוד לפני שביקשתי את ידה באופן רשמי.
היה זה עיבוד קולנועי למחזה "המלט" מאת שיקספיר. אני זוכר
שלאורך יותר ממחצית הסרט הייתי עסוק בתכנונים אופרטיביים כיצד
ובאיזה עיתוי אצמיד אותה אלי ואחבקה, ובכך אכריז בעצם על
כוונותיי הרציניות כלפיה.
המחשבה על האפשרות שידי החובקת תיתפס כחצופה, תיהדף בהפגנתיות
ואתבזה, הטרידה את מנוחתי והסיחה את דעתי לחלוטין ממהלך הסרט.
לקראת סיום הסרט, אזרתי אומץ ושלחתי את ידי המהוססת והמצהירה
את כוונותיי הברורות לעבר כתפיה החשופות. למרות שהופתעה קלות
מידי הפולשנית כשהיא מפנה אלי חצי מבט, היא הקפידה לשמור על
קור רוח ונותרה לפחות לכאורה מרוכזת בסרט.
את המחיר המביך שילמתי ביציאה, כשהתקשיתי במידה מסוימת לנהל עם
חגית שיחה רצינית ומעמיקה על הסרט, שרק בהיתי בו כזומבי ושהיה
עבורי לא יותר מאשר תירוץ לפרוץ קדימה את מחסום הידידות ולעבור
לשלב החברות.
כעת אני מעסיק את עצמי בשאלה האם גם לך יש עכשיו ולו כמה רגעים
של הסחות קלות במהלך הצפייה בסרט, שבהם את נזכרת בי לפתע
פתאום, או שמא את עסוקה בשאלה מה אני הייתי אומר על סצנה כזו
או אחרת, או מה דעתי על רמת המשחק. ואולי גם את בסיום הסרט
תגלי קושי מסוים לנהל שיחה רצינית ומעמיקה עם יובל אודות הסרט
שזה עתה צפיתם בו.