נשארתי רק עם היצירה. כוח שיש למילה כתובה, מונולוג אמבטיה,
רעיון, סיפור, פואמה, צילום.
מילים כל כך הרבה מילים אבל בלי אנשים. בלי גוף חם ששוכב לידי,
חזה נלחץ, יד מלטפת לחישה מגבירת און ותחושת שימחה. בלי כפיות
בלי להתבונן בחלונות ראווה ולראות השתקפות שלי מביט בחלון רואה
שהיא מביטה עליי בהערצה.
נשארתי רק עם המחברת שכתוב בה הכל מהכל והייתי מוותר עליה
בקלות רק בשביל סיכוי שלעולם לא אין לו סיכוי.

הכל הזיות, חלומות בהקיץ, פנטזיות שמציפות את התודעה ואת האיבר
המזדקף.
שפתיים קמוצות פנימה ומבט מהורהר מעורפל לכיוון לא ברור. תסכול
חמוץ ותקווה לשמיים מעוננים מלאים בגשמי יצירה משביעה ובינתיים
אמלא את הנייר במילים פשוטות שלא יגידו דבר לאיש. גם לא לי
כשאסיים לרשום אותם ואקרא אותם כדי לחדד, לתקן טעויות כתיב,
היפוך אותיות ופסיק פה ונקודה שם כי תמיד אפשר עוד פסיק ועוד
נקודה ועוד. המילים הזרות שייכות לאדם זר שבמקרה כתב היד שלו
דומה לשלי, למרות שהלמד שלו קצת שונה- יותר מדי עגולה כאילו
ניסה להגיע לשלמות איתה אבל בעצם בגלל שהמאמץ נראה לעין היא
לעולם לא יכולה להיות מושלמת.

על המיטה שוכב באלכסון רואה איך החושך שמכסה את התקרה הופך
לאור עדין ואני יודע שעוד לילה עבר לו ועוד יום חדש נכנס וזה
אמור להיות סימן לאופטימיות אבל לי זה רק סימן לאכזבה. רוצה
לחזור לרגעי הדמדומים שנייה לפני שהשמש הבלתי נמנעת עולה
ומקרינה. באותם רגעי דמדומים טמון הרגע שבוא אני מגיע להשלמה,
אנחה קטנה נפלטת ועיניים נעצמות נכנעות לשינה. אלו רגעים
שהצללים החדשים שנוצרים מקלים על הדמיון ליצור דמות חמימה
ששוכבת ליד. אני משנה את תנוחת האלכסון ושוכב אנכית, מפנה מקום
לדמיון האהוב לשכב לידי, לכרבל אותי בשקרים עצמיים מגוחכים
והנה עוד רגע אני נרדם. אבל השמש עולה
והאמת נחשפת. תרמית, הונאה עצמית ואני משלם בבדידות. והיום
מתחיל ואני נשאר לשכב, חוזר לתנוחת האלכסון בהשלמה. האור חודר
מבעד לחריצי התריסים ובשקט הצורם אני נכנע.מותש נרדם מבלי
לחשוב עוד על כלום. משוחרר מכל אמת ושקר מציאות או בדיה. רק
שינה (רוצה להאמין שהיא מתוקה).

דמדומים חדשים נולדים והיא כבר מחבקת אותי מתוך שינה ואני יודע
שאני אקבל תגמול על הכל ולכן לפני אשקע בתרדמה אגיד תודה לשנים
של אומללות שסיפקו לי את הדם הרב לנייר הלבן.