אני זוכר שבאוגוסט 2004, בשלהי החודש, ישבתי באיזה יום חמישי
חם אחד בלילה על איזו מסעדהבר כזה בחוף, בתל אביב. זה בטיילת
איפשהו, ישבנו שם ליד שולחן כזה עם נר ושתינו בירה. אני שתיתי
היינקן כי לא היה גינס, והוא שתה קרלסברג אני חושב.
אני זוכר שישבו שם תיירים צרפתים, או יהודים צרפתים, ודיברו
צרפתית.
הסתכלתי על הגלים בלילה ונהניתי מהבריזה, בעוד שלגמתי בירה,
היה נהדר.
אני זוכר ששקעתי במחשבות, בזמן שבהיתי בגלים. חשבתי על כל
האמיצים האלה שנחתו על החופים של צרפת לפני 60 שנה. עומדים מול
ראשי-גשר חזקים ואדירים של הוורמאכט הגרמני, ובכל זאת, הביסו
אותם, וניצחו.

חשבתי על כל אותם גברים אמיצים, באשר הם, אמריקאים, בריטים,
אוסטרלים, ניו-זילנדים, קנדים, שהשפילו והביסו את הנאצים בחזית
המערבית.

ואז התבוננתי על כל בני ה16, שישבו על החוף, על החול הקריר
והנעים, ששתו בירות, צחקו, מי יודע אם היו תחת השפעת סמים
קלים, מי יודע כמה פעמים קיימו יחסי מין לפני, או אחרי,
וחשבתי, על כמה שזה מוזר, שגברים כאלה אמיצים נלחמו בשביל
החופש שלהם. אני תוהה אם הם בכלל מודעים לכך.