גבעולי שושנך מסרבים להניב עוד תפרחת,
נעצים קטנים ללב הם חוחיך.
וסרפדי אש הם עליך.
"תוותר תוותר תוותר!"

אך גבעוליך נשארים ירוקים,
תקווה?
לא. אך חיים הם עדיין, (ראי!)
אז למה לוותר?

בעת יושבני על כסא הנדנדה,
בוהה אני בגבעולי אשתקד בריבוע.
הזמן חולף ובתו של הגנן איננה באה.
ורגלי מונחות על אדמתך בקיבוע.

היא לא תבוא כי את שושניה לעולם לא שתלתי.
ועל גבעולייך מאש כל הזמן שמרתי.
"הם נובלים. הם נובלים. הם נובלים."
כן, זאת מזמן כבר ידוע.
ואני איתם עוד תקוע
בגעגועים לגבעולי אשתקד בריבוע.





ביאליק עושה את זה יותר טוב ושונה לגמרי (משמעות הפוכה)