[הומלס כבן ארבעים- מר הלס- שוכב על הספסל, אדם מריר וקשה.
הבעת פנים זעופה, מסדר עיתונים ישנים על הספסל ונשכב לישון.
שינוי תאורה. דפיקת דלת, הוא מתיישב בבהלה.]
מר הלס: יבוא! [העץ נפתח. בתוכו עומדת נערה צעירה בשמלה
לבנה-מרגרט- האיש מבחין בה, מתיישב בפתאומיות והבעת פניו משתנה
ומתרככת.] מרגרט. בואי, שבי.
[מטפסת על הספסל ומתיישבת לצידו.] באת מאוחר היום.
מרגרט: חיפשתי אותך במקום הקודם.
מר הלס: כן, החלטתי לעבור, את יודעת איך אומרים, משנה מקום
משנה מזל.
מרגרט: [מסתכלת סביבה ספק ברחמים ספק בגועל] טוב, נחמד גם פה.
מר הלס: [מסתכל סביב.] כן. אפשר להציע לך משהו לשתות?
מרגרט: לא, תודה, כבר שתיתי. אני אוהבת את מה שעשית עם המקום.
מר הלס: [נבוך] אה, כן, תודה. את יודעת כמה חשוב לי הסדר כאן
[מסדר במהירות את העיתונים.] מה איתך?
מרגרט: מצאתי דוב פנדה.
מר הלס: זו בהחלט מציאה... ראוייה לשמה.
מרגרט: כן, הוא הסתובב בגן הציבורי לבדו, כנראה ברח מאיזה גן
חיות.
מר הלס: [באבהיות] ולמה את מסתובבת לעזאזל בגן הציבורי לבדך?
מרגרט: כנראה כדי שאוכל למצוא דובי פנדה, מר הלס. אז, ספר לי
מה היה היום!
מר הלס: [בשיעמום] היה רגיל היום, מרגרט.
מרגרט: לא לא! ודאי לא היה רגיל! כל יום באים לבקר אותך כל כך
הרבה אנשים! זה בטח נפלא.
מר הלס: כן, נפלא.
מרגרט: אז ספר.
מר הלס: [מתלהט פתאום] הייתה כאן אישה... בעצם, ילדה... נערה
אולי... היא ישבה כאן, איפה שאת יושבת עכשיו והיא אמרה, זאת
אומרת, היא הייתה...
מרגרט: היא ציירה.
מר הלס: כן, איך ידעת?
מרגרט: הייתה לי תחושה.
מר הלס: היא ציירה אותי.
מרגרט: אני יודעת.
מר הלס: איך?
מרגרט: [מתחמקת] תמיד יש מי שמצייר דיוקן לאנשים חשובים.
מר הלס: [מאוכזב] כן, כנראה.
מרגרט: לא אהבת את הציור?
מר הלס: גדולי הציירים לא היו מציירים אותי טוב יותר, מרגרט
שלי.
מרגרט: [בהבנה] שוב החלום?
מר הלס: כן. מרגרט, תסבירי לי, את תמיד ידעת יותר טוב ממני.
מרגרט: [משנה נושא] תשחק איתי?
מר הלס: ואם המשחק הוא גם חלק מהחלום?
מרגרט: אז זה לא רע, לחלום לפעמים.
מר הלס: וזה טוב?
מרגרט: [מתחרטת.] לא. זה עושה לך רע.
מר הלס: מה עושה לי רע?
מרגרט: כל זה. הכן-לא-כן הזה.
מר הלס: מה זאת אומרת?
מרגרט: [נחרצת] שזו הפעם האחרונה ש...
מר הלס: לא מרגרט. תני לאדם את השפיות שמגיעה לו.
מרגרט: אני חייבת.
מר הלס: בשביל מה?
מרגרט: בשביל שלא אצטרך לברוח בסוף כל לילה.
מר הלס: אבל את יכולה להישאר.
מרגרט: אני לא.
מר הלס: זה אמיתי!
מרגרט: זה חצי אמיתי, ומה זה אדם עם חצי אמת?!
מר הלס: אדם מאושר, מרגרט. אדם מאושר...
מרגרט:  אתה מאושר?
מר הלס: אני לא יודע כבר מה אני! אני... שלך.
[תופס את ידה, הם מתחילים לרקוד, צוחקים. נעצרים מול הגן
ומסתכלים.]
מרגרט: אתה יושב פה, איפה שהכל הכל שייך לך, ואתה יודע שאין
מקום יותר מתאים לך בעולם.
מר הלס: ואת יודעת שגם את חלק מהמקום הזה, ובמקום מסויים הוא
גם שלך.
מרגרט: [כהד] גם שלי... שלי... שלי...
מר הלס: זה היה רק חלום רחוק ועכשיו, עכשיו כל זה אמיתי!
מרגרט: [כהד] איתי... איתי... איתי...
מר הלס: את, מרגרט, אני! הכל!
מרגרט: והדוב? והאנשים? והציור?
מר הלס: הכל, הכל שלנו, הכל שלי, הכל שלך! מי יגיד שלא?
מרגרט:[שוברת את האופוריה, כמילה מאיימת] הבוקר.
מר הלס: הוא משקר.
מרגרט: אנחנו אלה שמשקרים!
מר הלס: אל תגידי את זה! [מרגרט פונה לכיוון העץ במהירות. מר
הלס פונה אחריה.] אני בא איתך הפעם, אני לא רוצה להישאר כאן
לבד יותר.
מרגרט: אבל אסור...
מר הלס: מה אסור? מרגרט, כאן הכל מותר.
מרגרט: [לעצמה] לחלום...[מגנה על הדלת כדי שלא יעבור] הכל פה
שלך. ומה שלי? רק הרגע הזה שבו אני נותנת להכל להיות שלך...
אתה צריך לחזור לחיות, מר הלס, לא להיות הצל של משהו שנגמר
מזמן, של משהו שלא קיים.
מר הלס: זו רק מציאות קצת שונה.
מרגרט: לא.
מר הלס: ממה את פוחדת?
מרגרט: מהאשלייה.
מר הלס: זה אמיתי... מרגרט, זה אמיתי! אפשר להרגיש את עלי
העץ.
מרגרט: אפשר להעלים אותם באותה מידה. זה רק חצי אמת, מר הלס.
ומה הוא אדם עם חצי אמת, מר הלס? צל.
[בלאק, מרגרט נעלמת.]
מר הלס: [ממלמל בחושך] אדם מאושר, מרגרט... אדם מאושר...
[התאורה עולה והוא שוכב על הספסל]
[נכנסת אותה בחורה בבגדים רגילים. קוראת ספר על דובי פנדה. מר
הלס מתעורר בבהלה, שינוי בתאורה למצבה הראשון בתחילת הקטע]
מר הלס: מרגרט! אל תלכי...
מרגרט?: סליחה אדוני?
מר הלס: [מתחנן] מרגרט, אל תגידי שאת לא זוכרת, אני אבוא איתך,
וזה יהיה אמיתי הפעם...
מרגרט: אני מצטערת אדוני, אין לי מושג על מה אתה מדבר.
[יוצאת]