אהבתי אותך... אהבתי אותך כמו שלא אהבתי אף חברה שהיתה לי אי
פעם.
את היית החברה הכי הכי טובה שלי. תמיד היה לי הרושם שידעת עלי
הכל, אפילו שלא סיפרתי לך כלום. קראת אותי כמו שאף אחד לא יכל
לעשות וגם לא יוכל לעשות. באמת שאהבתי אותך.
אני לא יודעת אם גם את אהבת אותי, בעצם, את כן אהבת אותי, בטוח
שאהבת, אולי לא מסוג האהבות האלו שנשארות לתמיד - לא משנה מה.

קרה שלא המשכנו ביחד, זה לא היה בשליטתנו, לנו לא היתה
ברירה... את זוכרת? היה לנו כל כך נחמד פעם, היו לנו בערך שלוש
שנים נפלאות. לפחות בעיניי. עכשיו, כשאני חושבת עלייך מדי פעם
אני נזכרת כמה אהבנו להיות ביחד. כמה שאני מתגעגעת לסוג של קשר
כמו שהיה לי איתך, אבל אני יודעת שהדבר הזה לא יחזור, עכשיו,
כשאני חושבת על זה, אולי אני גם לא רוצה שהוא יחזור, כי את
עכשיו לא אוהבת אותי. מה זה לא אוהבת? את שונאת אותי ושנאה זה
רגש עצום. אין רגש עצום כל כך כמו שנאה.
ואני אפילו לא יודעת למה. מה עשיתי לך? מה לא עשיתי? מה אמרתי
שגרם לך לפנות לצד השני לגמרי?... זה כבר לא משנה...

פעם אחרונה שדיברת איתי היתה מזמן, לפני כמעט שנה. את זוכרת?
את באת לבקר אותי בשבעה של אבא שלי... בקושי דיברת.
אני לא יודעת אם היה כדאי שתדעי את כל מה שאני חושבת, אבל
אמרתי את זה, ועכשיו זה אולי מאוחר מדי להתחרט על שכתבתי את
המכתב הזה.... אבל אני לא מתחרטת. על שכתבתי את המכתב הזה, על
שהייתי חברה שלך ועל שהפסקתי להיות חברה שלך. לי אין על מה
להצטער.
אני בוכה כשאני כותבת את המכתב הזה, אני בוכה כי אף פעם לא
חשבתי שנתפצל לשני כיוונים כל כך שונים.
אני לא יודעת איך זה קרה, ואין שום דבר שאני אוכל לעשות נגד
זה, אבל זה קרה, ועכשיו זה מאוחר מדי להצטער.

אני אוהבת אותך אבל אין שום סיבה בעולם שתגרום לי להיות חברה
שלך... רק הייתי צריכה להגיד את ה-ביי שלי...