כשאני אראה אותו מגיע, אני לא אזהה אותו.
כשאני אראה אותו אני ארגיש שהוא מזהה אותי...
אני אחשוב שהוא שכן ואברך אותו לשלום...
כשהוא יראה אותי מגיע, הוא לא יזהה אותי.
כשהוא יראה אותי מגיע, הוא ינסה להבין מאיפה אני מכיר אותו
ולמה אני מחייך.
כשאני ארגיש שהוא תופס אותי בצוואר וגורר אותי אני אחשוב שיש
לו טעות.
כשהוא יסביר לי שאין לו שום טעות וייקח אותי למקום שירענן את
זיכרוני, אני אזכור ואתחנן שיעזוב אותי, אני אפילו אוסיף תפילה
לאלוהים שלי.
כשזה לא יעזור לי אני אומר לו שיש לי ילדים ואישה...
כשהוא ידבר על הילדים והאישה אני אבעט לו חזק בבטן כמו שהוא
פעם...
כשאני אראה אותו מכה ככה את בעלי אני אצרח ומישהו יקרא
למשטרה...
כשהיא תצרח אני אבעט בו עוד פעם אחת, הפעם בפרצוף, בעיטה שלבטח
תעיף לו את הכיפה.
כשהכיפה שלי תיפול, אני אתחיל לחשוב שאולי אלוהים לא יעזור
לי...
כשאני אגיע לזירת האירוע אני אעצור אותו ואקרא לאמבולנס.
כל הדרך לתחנת המשטרה אני אנסה לשאול אותו מה קרה לו שהוא
הרביץ לו ככה...
כשהוא ישאל אותי את השאלה הזאת, אני אומר לו שהוא לא יבין
לעולם ושיעזוב אותי בשקט...
כשאני אשמע שאהובי במשטרה אני אגיע ואשאל אותו למה, למרות שאני
אבין לגמרי למה...

כשהיא תשאל למה, אני לגמרי אדע שהיא יודעת למה...