תמיד אהבתי בתי חולים, בלי שום סיבה, תמיד אהבתי להסתובב
במסדרונות הלא נגמרים האלה... לספור צעדים... להסתכל על הקירות
ועל התמונות המותרמות עליהם, לנשום את ריח החיטוי בכל מקום, גם
אהבתי את מכונות השתייה המגניבות האלה, תמיד רציתי אחת כזאת
בחדר, אפילו שזה היה עולה כסף, זה כזה מגניב.
אולי בגלל זה גם נולדתי שבועיים לפני הזמן, כנראה שכבר ברחם
הרחתי את האלכוהול המחטא ורציתי להריחו מקרוב, כן... זאת
הסיבה.
כבר מלפני חמש שנים הייתי נוהגת להסתובב בקביעות בבתי חולים,
פשוט כי יצא, לא תמיד היו סיבות... הייתי יושבת בחדרים, מקשיבה
לחלומות של חולים ישנים, כל פעם זה היה בחדר אחר, הייתי יושבת
שם, רק כדי לארח להם חברה וכדי שלא ירגישו שהם לבד, שלא ימאס
להם.
בפעם לפני האחרונה שביקרתי בבית חולים בחרתי ללכת לתל השומר,
זה מקום כל כך גדול, תמיד אהבתי ללכת לאיבוד בתוכו... רק
במכולת שיש שם אפשר ללכת לאיבוד... נכנסתי למחלקה אחת, בקומה
חמישית משמאל, נכנסתי לחדר הראשון שראיתי, הוא בעצם היה השני
במסדרון, ישבתי שם... היה שם איש עם לוקמיה, הוא היה בהכנות
להשתלת מח עצם בפעם המי יודע כמה, גם אמא שלו הייתה שם, וגם
הבת שלו, וגם חבר שלו, הם דיברו כל כך הרבה... אחרי קצת זמן
החבר הלך, הוא היה צריך לחזור לעבודה, וגם אמא שלו הלכה, שלא
תפספס את הרכבת הביתה, רק הבת שלו נשארה, והוא התחיל לדבר איתה
על העבודה שלה, היא רצתה לתבוע את הבוס שלה על זה שלא שילם לה
מספיק... וגם לא בזמן, האיש עם הלוקמיה כבר הודיע לה שהוא
מתכוון לשבת איתה על יד המחשב ולרשום כתב תביעה, ואיזה פיצויים
היא בדיוק רוצה... ואז היא יצאה לדבר בטלפון. ורק אני נשארתי
שם, לא אמרתי כלום, רק קראתי את העיתון שוב ושוב והאיש עם
הלוקמיה כמעט נרדם בינתיים, לא היה לו נעים להרדם עד שאני באתי
לביקור. אחרי איזה חצי שעה היא חזרה, והם המשיכו לדבר על הבוס
שלה ועל משהו עם מחשב... ואז הבת שלו הלכה, אז כמובן שגם אני
הלכתי איתה... לא רציתי להוות מטרד, האיש עם הלוקמיה רצה
לישון...
אחרי בערך חמישה ימים היה הביקור האחרון שלי בבית חולים,
ביקרתי שוב בתל השומר, זה לא אני... זה האוטו לקח אותי לשם...
עליתי לאותה קומה ולאותה מחלקה... רק שהפעם הלכתי יותר מהר.
אפילו כמעט ונכנסתי לאותו החדר, רק שאז ראיתי הרבה חברי משפחה
יושבים באיזה חדר המתנה, החלטתי ללכת לשבת איתם, אולי אני אוכל
לבדר אותם קצת... אחרי משהו כמו ארבע שעות של שתיקה מוחלטת
החלטתי להכנס לחדר של האיש עם הלוקמיה, והוא היה ריק, רק מיטה
והאיש עם הלוקמיה בתוכה, היו גם כל מיני סוגים של צינורות
שנכנסו ויצאו לו מהפה, גם הריאות שלו עלו וירדו כל הזמן,
בהתחלה לא כל כך מבינים מה זה, עד שרואים את המכונה הגדולה
שאליה הם מחוברים, הצינורות.
רציתי לגעת בו, לבדוק אם הוא יזהה אותי, הייתי כמעט בטוחה שהוא
יזהה אותי, הרי רק לפני משהו כמו חמישה ימים ביקרתי אצלו...
לא יכלתי לגעת בו, אני לא יודעת למה, אני גם אף פעם לא אדע.
אחרי שנרגעתי הצלחתי לגעת בו, ואני לא יודעת מה היה יותר קר,
היד שלו או המגע שלי... הסתכלתי עליו והוא כולו היה נפוח,
העיניים שלו היו חצי סגורות וכל פעם שהמכונה עשתה רעש הריאות
שלו התמלאו אוויר והתרוקנו. אני לא יודעת למה, אבל איכשהו
ידעתי שזה יהיה הביקור האחרון שלי בבית חולים...
לאבא... 11 חודשים. |
