אב הבית שלמה החל להתעייף: לא רק שהיה צריך לקשט את קירות מבנה
בית הספר במיני דגלים, אף נתבקש בקול אמהי ופנים חמורים לתלות
בחלונות הכיתות כתובות פורים שמח. לשם כך הועמד עבורו סולם עץ
גבוה, שידע כבר פורים רבים, ואף גרועים ממנו, אשר אותו השכיל
לסגל שלו, מתהלכים גוף אחד בחצרות הבית.
הוא היה מתבונן בו ממגרש הכדורגל: יורד בגופו הכפוף, כאילו נשא
בו משא עשרות מונים ממנו בכתפיו, פולה מן הדלי שהחל להתרוקן,
בעזרת השם, שרשרת ארוכה וצבעונית של צורות וגזורות אלו ואחרות,
שב ועולה, תולה אותן. קרחתו, שמחציתה הייתה עטופה בכיפה שחורה,
הבהיקה בשמש. כל עולמו היה משתקף בה. המסמרים - רובם שרתוהו
עוד משנים קודמות. הטיח שהתקלף כיסה בכרזות אלו. הוא ראה את
הילד וקרא לו לעזרה - צריך גם הגיון.
זה היה יום מיוחד. אמא החלה לתפור לו את תחפושת בר כוכבא. היא
שמחה לו, אף עיצבה בעצמה, משרטטת על פריסה לבנה של נייר עבה
וגס בעפרון מחודד את תוויה העדינים של תחפושת הלוחם. אף אביו
נרתם לחג. וביום שבת תרו את השכונה - שניהם יחד - אחר ענף ראוי
בו יוכלו לכופף קשת. אבא הסביר לו, נוטה אליו ראשו, שהם מחפשים
ענף גמיש אבל חזק - אחר יישבר תחת החצים שכוונו לכבוש הארץ.
הוא אהב ללכת עם אבא - רק שניהם. את הענף שמצא טרם הגשימו -
זאת יעשו ביום שבת הבא. אך אין דאגה, יש זמן עד פורים.
פורים כבר לא רחוק כל כך. הוא רוצה להרשים בתחפושת ילדה
מכיתתו. היה לה שיער שחור ארוך, ידיים חיוורות וארוכות. עיניה
הירוקות, אף כי נפגשו במקרה - כהרף - התקין בלבו. עינים
כחולות-ירוקות כים אפל. היא הייתה יושבת בצדה האחד של הכיתה,
והוא באחר.
בסוף שיעור חשבון הייתה הפסקה. המורה אמרה שגם היא רק בן אדם.
הכיתה עייפה אותה. היא סיימה את השיעור בכך שסיפרה להם כיצד
ראוי להתנהג: היה לה תלמיד, לפני שנים רבות, בגילם, אף כי היה
גבוה ושרירי, שקיבל עונש לעמוד בפינה. זה היה השיעור האחרון
לפני שיצאו לחופשה הגדולה. כעבור חודשיים כשחזרו, גבוהים
ושזופים, זה עוד עמד בפינה - שכחה לשחררו. זה היה תלמיד, אמרה
להם, סופקת ידיה, מטלטלת שערה שהיה אסוף לפקעת דלילה שהצבע בלה
ממנה. הסיפור גרם לתדהמה כללית של התלמידים. אך השיא המרשים
הזה, שהשכילה בשנותיה להביא עד לידי מיצוי - נקטע כאשר צלצל
הפעמון. הילדים רצו כמו ציפורים שמצאו פרצה בכלוב. אחד אחד
הסתערו החוצה, מנופפים בידיהם, ברגליהם, בכל מה שלא היה מחובר
היטב עד כדי שיישאר קבוע.
הכיתה התרוקנה והוא נשאר לשבת, סנטרו נשען בכף ידו, מביט
בטורים הריקים של השולחנות המזהיבים. הוא נזכר בעץ ששב לפרוח.
את החצר האחורית, שבשיעור הבא ישתלו בה ערוגות, ראה מתהפכת
עצמה. גם הדחפורים יבואו, ויבנו בה מרכבות חדשות. הוא ממשיך
הלאה מבית הספר. באה העת. איך ייראה בית הספר שלו כשלא ילמד בו
עוד? מן הסתם אב הבית ימשיך בעבודתו, הטקסים וההמולה יונהגו
בידי המורות. הוא כבר הכיר ילדים שעזבו. חבל שאף פעם לא שאל
אותם. גם ילדי כיתה ו' מפחדים?
הכיתה הארוכה הייתה שקטה. הווילון, בתנועה שקטה ומתמשכת של
גלים, מסתגל ברוח. מרצד, חי, קורן בשמש, מפזר אור תכלת. הוא
הביט בשורות התמונות של הרצל, בן גוריון, משה. אלו ידעו מה
לעשות. היה בהם העוז לשאת על כתפיהם גורלות לא להם. נקשרו בהם.

טפיפות רגליים גרמו לו להזדקר במקומו. שניים צוחקים, מחייכים,
צוהלים נכנסו אל הכיתה. הוא הכיר אותם, הם למדו בכיתתו.
"אבל זה לא נכון, אמא אומרת", אמר אחד, מקניט אותו.
"אבא שלי אמר לי, הוא עובד בזה. זה מה שקורה."
הוא הסתובב בכיתה, לבו משובב בו, רוצה לומר להם דבר מה.
"ודור, הוא מתחפש לבר כוכבא."
"הגדול מהכיתה המקבילה?"
הם צחקו וברחו. נרעד בו לבו הקטן. הוא הלם בו עד שפחד שילעגו
לו. הוא הפנה מהם באחת את מבטו, שמא יראו אף אל תוך עיניו.
הלוח השחור נבט בו, כמבקש לטורפו. תחושה של חמימות ירדה עליו,
ערפל.
אמא צעקה עליו, מוכיחה בו. הוא מפונק. לא רק שיגעה עליה ימים,
גם הבדים היו יקרים מאוד. הוא צריך להתבייש בעצמו.
ראה אותם פורצים אל הגבעות. צללים מן הלילה מסתערים בחצים
הנורים אל תוך אוויר טללים. קריאות הקרב העמוקות בוקעות מנפש
לא להם אל מול שקיעת גזעו. משם הם נראים קטנים. באלפיהם פורצים
אל העיר העתידה ליפול.