ברגע שעמדה מול המראה וגילתה את הפתיל הכחול המתהווה על השוק
התחתונה של הרגל השמאלית שלה, הבינה שאם לא תתחיל לאונן לפחות
פעמיים בשבוע אף אחד לא יעז לגעת בה. הופכת אלימה. הופכת
בעורה.
כל החיים שלה אספה מומים, כיעורים, כותרות ב"פסיכולוגית" על
מצבה הנפשי, פגמים, דפקטים, כתמים, נקודות שחורות, נמשים,
שערות, כתמי לידה, ורידים, פצעים, חרארות, לכלוך, קמטים,
נקודות חן... שלא נדע.
כל הרגעים, אשר האסתטיות לא ממש נגעה בהם,
הרחיקו אותה מן המין המשוטט האחר.
פעם בחודש. מחזור. הדוד האדום קוראות לו הדודות.
איך שקיבלה את בואו בפעם הראשונה, גרו בקומה שניה, ניגבה את
עצמה וזרקה קוביות טואלט מוכתמות אדומות מהחלון. מכריזה בזאת
על תפקודו העתידי של רחמה. חיה פעילה.
היא לא תיתן לאף אחד לגעת בה, חשבה.
לא נתנה לעצמה, עוד בנערותה המתבגרת, לחוות יצר חייתי.
הייתה מצטננת , מרימה גבה ומסתלקת.
אז מה? לא ראויה?
השלום לך אשה
הרעב לך אשה
קבלי אהבה
רק צריכה להיות מספיק חזקה |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.