אם הייתה לנו האופציה לחזור, אולי את היית בוחרת בה,
אבל אני, שנכוויתי קשות, וסומנתי כמו פרט בעדר בקר,
אני, שהושלתי לחשוב שיש עוד וגם ומחר,
אני, שהעזתי לחלום על עולם בו רק אני ואת חיים
אני, שבילית איתך ימים שלמים ותרתי על אוכל ומים וצרכים
בסיסיים
אני, שחייתי ימים שלמים בלי שינה בלילות
אני, שדאגתי לך גם בחלומות
אני, שהייתי שלא באמת הייתי שם כשהכל התחיל וקרה בגללך
אני, שהייתי מוכן לאשר רצח של ילד תמים עוד לפני שנולד והתחיל
את החיים, ובשביל מה?! רק בשבילך!
אני, שטעיתי ושגיתי, לא אפיל עליך אשמה,
אך גם לא אזרוק לך עוד מילה חמה.
בלילות עוד הוזה שהוא שם, וזוחל, וגדול, ומדבר, שהוא חי.
עד מתי?
ואת, גם את רוצחת, לא אפיל עליך את האשמה,
אך גם לא אחבקך חיבוק נחמה.
אנחנו שנינו רוצחים,
ועוד בדם קר, איך שלא רוצים,
לא צריך להיות המוציא לפעול, מספיק לתת את הגזרה,
ולכן אנחנו רוצחים, מה אינך מבינה?! רצחנו נשמה טרם לידה.
אך אם אינך רוצה להאמין,
הנה לך תירוץ זמין,
אני תמיד יכול לומר לך שאנחנו פשוט הנסיבות,
והרצח לא היה יכול שלא לקרות. |