היא לא עוצרת את זה יותר. היא נותנת לדברים לזרום ממנה והלאה.
היא בוכה. היא שונאת לבכות. היא מרגישה חסרת שליטה. היא מרגישה
כמו אז, כמו אז שהייתה איתו.

היא הייתה צעירה, צעירה ויפה, כך אומרים. ילדה בת 16. קיץ. היה
קיץ. מדהים, רגוע שכזה. הם היו בחוף. היא עם חולצת טריקו
מרופטת, והוא עם מכנסיים קצרים. הוא יש שם יפה, עם השיער השחור
הקצוץ שיש לו ועם הכוח שיש לו. הם אהבו. היא אהבה אותו יותר
ממה שחשבה שתוכל לאהוב. היא הייתה מכורה אליו. הוא ידע את זה.
הוא ניצל את זה. הוא הכניס אותה להריון, דרש שתעשה הפלה. אין
סיבה. היא עשתה. הוא רוצה, היא מקיימת. שבויה בקסמו המלאכותי,
הארסי. הוא גרר אותה לסמים, הוציא אותה, גרר אותה לאלכוהול
והתיר אותה בודדה שם, לבד. הוא החליט לעזוב, כי נגמר לו ממנה.
הוא לא היה צריך לומר יותר משתי מילים: לא אוהב, והוא אמר רק
שתי מילים, והיא נותרה שם לבד אבל איתו, אבודה בתקווה להימצא,
קשורה בחוטיו של זה שכבר לא אוהב, שכבר לא חושב. היא אהבה
אותו. והיא עדיין אוהבת. היא חושבת...

היא בוכה כי גורלה נחרץ. היום הגיעה החלטה שתשנה את כל מהלך
חייה. לתמיד. היא חיה ב-2613 והיא יכולה לעשות, לחלום או
להרגיש כל מה שהיא רצתה או אי-פעם חלמה עליו. היא לא רוצה
לשכוח, היא רוצה לא לבכות, היא רוצה לא לכאוב, היא רוצה לא
להרגיש. לא רק אותו, אלא גם אותם, את אותם פרצופים, את אותם
אנשים, שהרסו, שרמסו במילה אחת או יותר, היא רוצה להשמיד כל
רגש מעליה, היא רוצה לא להרגיש. היא לוקחת את השביב היקר הזה
שיסגור את חייה כבת אדם ויפתח אותם שוב במצב של רובוטית קרה
ומתכתית. היא נותנת אותו בידיו, הוא מחזיק בו דקות אחדות,
בכוחן מה עליו לעשות, לבסוף הוא לוקח את השביב ומכניסו לחתך
בידה. היא לא זזה. היא קמה. היא חסרת נשמה, חסרת רגש, ורואים
זאת בעיניים האטומות,המתות. היא מתה. היא מתה כי הוא רצה
שתפסיק לחוש. הוא הרג אותו והיא הסכימה. הוא הרג אותה והיא
מתה.