שבילי חיי
מעוטרים באבנים
קטנות וגדולות.

בצעירותי הציקו לי האבנים הקטנות
פצעו ליבי והכאיבו.
באבנים הגדולות לפעמים ראשי נגחתי
ולפעמים עליהן בתמימות ובקלילות נעורים דילגתי.

עברו שנים מאז
אך זכרונות נעורים לא עזבוני.
כשהאבנים הקטנות לפעמים מציקות
אני תלתליי המרובים מפזרת
והן ביניהם מסתובבות, מסתבכות
אבל תמיד נפתרות.

והאבנים הגדולות ?
עיניי  עיטרתי במשקפיים מלוטשים
והנה כל כך בולטות האבנים הגדולות...
ובקלילות
אותן בזהירות עוקפת.