בין הרים של יין נוחרת השמועה,
ניתנת פקודה להוציא להורג
כל המציץ מעבר לגדר

הם לא יודעים עליי כלום
הם לא יודעים עליי כלום

רק המשואה נותרת בבערתה
הלהבה ממשיכה לצרוב ומחממת
אך הזרוע
חשופה לקור

תן לעצמך ליפול
להסתחרר מהריח
פרוש ידייך אל תוך חשכת הליל
וקטוף מגע.

זה קולו של האדם החי בבשרך.
קול המים החיים שבדמי שתי ידיך.
צלול
תן
עוד קצת חמצן למים.

הזמן הגיע
הרגע.
שן תינוק, אל
תנהג דרכייך
אל תנצור אקדחך.

בבכייך השקט את עורי סימרת
בצרחתך את קולי סדקת
ובשינתך מגרוני הוצאתי נשימה

ילדתי, שתי צמות וסרט כחול
תמימת דעים הנופלת
אל החול
אל תחדלי להיות
ואל תחדלי לקסום,
אל תתני להם לגעת בך
כי את לעולמים שלי

מעשייך כמו ספרי נבואה, מכושפים בעינייך

אני קרובה כעת לאמונה
יותר מוולד רך ביומו הראשון
כשמזמור צרחות את קולו מעטרות.

אשיר לך
אולי תשימי לכך סוף,
לכך שמעולם לא נתת שידעו.



ואת,
את עצמך רכה מדי כדי להכיל את כל העצב הזה.