אמא.

את עוד עוטפת אותי
כאילו הייתי הילדה הקטנה שלך.
אצבעותייך החמות מלטפות את שיפולי בטני.
ואת מצחקקת תוך שאת
יושבת על הכורסא הגדולה ונבלעת.

את חוזרת לעמוד על שתיים,
ואני מביטה בך גדלה לעיניי.

עינייך לבשו כוכבים,
את ממריאה לתוך עצמך.
בעיקר נושמת.

הלכנו יחד,
זו לצד זו בשבילים מרוחקים
מרוחקים מדי.

אמא, את עכשיו אינך.

אני בוכה ואת צוחקת
עכשיו תורך לגדול בשקט.

החי איננו
המת צומח לעיניי
מבעבע מתהום האדמה,
את פצעיה פוער.

לבי פושר.

ואני חשה את ריסייך הרכים מדמעות.
האצבעות שלך חמות ומלטפות אותי.
כמו ידיי הפושרות
ולעולם לא אחוש בך שוב.
נותרתי ילדה יחידה,
כל כך לבד.

בכורסא הגדולה ביום שבת
את מביטה בי ומחייכת
רכותך נוגעת בי מבעד לחלון
ואת רק בבואה
ואת רק אשליה
מעולם לא היית לי אמא.



מוקדש לאמא שלי.