לפני שבוע, בלילה, אימא סיפרה לי את הסיפור של עמי ותמי.
ואף פעם לא הבנתי איך אימא יכולה להיות כל כך רעה, כל כך חסרת
רגשות.
אימא אמרה שככה זה, אבל רק באגדות.
היא הסבירה שכדי שיהיה סוף טוב, צריך משהו ממש רע להשמיד, ואז
כל הרע נעלם, ורואים רק את כל הטוב.
למחרת הלכתי לגן וסיפרתי לגננת את הסיפור של עמי ותמי, אבל
בגרסה קצת אחרת, כי לא זכרתי מה שאימא אמרה.
"ביער היו שני ילדים, ואימא שלהם לא רצתה אותם, אז היא גרשה
אותם ו.. ו.. ו. ואז המכפשה בממתקים אכלה לעמי את האצבע, ואבא
של עמי מצא אותם, ותמי שרפה את המכפשה בתנור."
בהתחלה הגננת רק הסתכלה עלי, אבל אחר כמה שניות מביכות של דממה
היא התחילה לצחוק
ולצחוק, כאילו שזה סיפור מצחיק, ואז היא אמרה לי, "מי סיפר לך
את הסיפור הטיפשי הזה???"
ואני בכלל לא חשבתי שהוא טיפשי, חשבתי שהוא עצוב.
"אימא שלי סיפרה לי, סיפור יפה."
"שחר, ככה זה לא הסיפור, ואם תוכל יום אחד, תגיד לאימא שאם היא
לא יודעת, שתשאל, אבל שלא תמציא, אולי איפה שהיא חיה, סיפורים
זה אחרת".
עכשיו היה תורי לצחוק, בלב על הגננת המפגרת הזאת, שחושבת שרק
ילדים בוכים זה יפה, יפה מספיק כדי להזמין את ההורים פעמיים
בשנה כדי לספר להם איזה דברים רעים עושה הבן שלהם.
אז אמרתי לה, שלדעתי זה סיפור יפה יפה ואים היא לא חושבת, אז
לא צריך.
והלכתי הביתה.
כשהגעתי הביתה סיפרתי לאימא על הגננת הטיפשה.
-"אבל שחר מתוק, בד"כ מבוגרים לא מאמינים באגדות."
-"למה לא?, זה כבר לא יפה להם?"
-"אולי לגננת זה לא יפה, אבל אם זה יפה לך, אל תתייחס לגננת."
בגן למחרת הגננת אמרה לצייר ציורים, אז ציירתי את תמי בתנור,
או שאת עמי, אני לא זוכר כבר, שרק הרגליים בחוץ.
אז הגננת הסתכלה בציור שלי ואמרה, " נו שחר, מה הציור שלך
הפעם?"
כשהראיתי לה אותו היא בחנה אותו מכל מיני מקומות וחייכה, "באמת
שחר, מה זה אמור להיות? מדורה?"
התרגזתי.
"לא, זאת את, מנסה לברוח מהחלון שבגן."
הפנים שלה השתנו בין רגע, בלי ששמתי לב הרגשתי איך הלחי שלי
מתחממת, ושורפת, ואני ניגרר אחריה לפינה במטבח.
-"אני לא תורן היום"
-"אה, אתה לא?, טוב אז פשוט תעמוד פה ואל תזוז."
היא חייכה חיוך מרושע, כמו התמונה של המכפשה בספר.
ושמה לי כובע.
אם הייתי יודע לקרוא הייתי מוכן להישבע שכתוב שם שהייתי ילד
רע, ככה הרגשתי בכל מיקרה. אבל לא עשיתי כלום רע.
בסוף היום, היא באה ודחפה את הכובע לארון, ואמרה לי ללכת כבר
הביתה.
כאבו לי הרגליים כאילו שרצתי חמישים פעם מהארגז חול למגלשה
הירוקה, בלי להפסיק.
ביום ההוא לא חזרתי הביתה אחרי הגן.
ביום ההוא, הלכתי לאסוף קרשים בחורשה שמאחורי הגן.
בבוקר כשהיא באה לגן, החלון כבר בער, ואפילו הטלוויזיה הפכה
טיפה שחומה.
ואני ישנתי, מזמן לא ישנתי ככה, מאז שאימא עזבה את אבא לטובת
אלוהים לא ישנתי כל כך טוב.
אבא בא בבוקר ושאל אם אני יודע מה קרה בגן, אמרתי שאני חושב
שהוא קצת עם אש.
אבא אמר שהוא חלם קצת על אימא, שהיא אמרה שהוא לא יכעס.
אז אמרתי לו שאימא הכי חכמה בעולם, גם שלנו, וגם של אלוהים.
אבא קם ושאל אם אני מתגעגע אליה. עניתי שמאז הסיפור עבר רק
לילה אחד, ושהוא לא הספיק ממש להימחק מהראש, אז עוד לא.
אבא עשה מה שהוא תמיד עושה.
הוא נדנד את הראש שלו לצדדים כאילו הוא אומר לא, ולחש, "שחר,
אימא מתה. ליפני שנתיים."
שמתי יד על הכתף שלו.
"אני יודע אבא, אבל למה אתה עצוב?"
"כשתגדל תבין."
ואז נזכרתי במה שאימא אמרה, שהם כבר לא מאמינים באגדות,
הגדולים.
בחדשות הייתה תמונה של הגננת שניסתה להציל את החתולה השמנה
שלה, אבל נשרפה כשהיא נתקעה בחלון.
אימא קרצה לי.
"עכשיו כשאין רע, הכל כל כך טוב", אמרתי לאבא.
והוא הביט בי במבט כזה, כאילו הוא כבר שמע את זה פעם.
שבוע אחר כך הייתה לי יומולדת.
את היומולדת הזאת חגגתי במקום אחר.
בלי אבא, בלי אימא, עם המון גננות.
בחלוקים לבנים.
ותרופה פעמיים ביום.
והיום אני כבר גדול.
אבא לא יחזור בשבילי.
לא מאמין באגדות.