הם כאן, לא אחד או שניים, הם באו בשלשות. שלושים שלשות, ליתר
דיוק. תשעים דמויי אנוש בגובה מטר שבעים ושבע. אני חיכיתי להם.
אמנם לא הייתי לבד, אבל אני היחיד שידע מתי. זה היה ברור שהם
יגיעו, כולם דיברו על זה, אפילו אנשים רציניים. מצד שני, לי
היה יתרון ברור על כולם.
האמת שבהתחלה אף אחד לא שם לב, חוץ ממני. אני יש לי דרכים
משלי. הם פיזרו אותם, כמעט בצורה שווה על פני כל הכדור. זה יצא
בערך אחד לכל ארץ. זו הייתה מחשבה נכונה כי כולם נראו בדיוק
אותו הדבר. היו כמה מקומות כמו ברזיל וארה"ב שיצא להם שניים
באותה ארץ אבל שם, באמת אף אחד לא שם לב. במיוחד לאור העובדה
שאמרו להם לא להתבלט. אבל לי זה לא שינה, אני ידעתי מייד על
הרגע הראשון.
ראיתי אותו בפסטיבל סרטים קצרים במינכן. בהתחלה חשבתי שרק נדמה
לי אבל אחרי שכולם התיישבו הסתכלתי ממש בכוח. פתאום ידעתי, לא
היה לי ספק שזה הוא. רציתי לצעוק, אבל אז כיבו את האור. כנראה
שהוא קלט אותי, כי כשהדליקו את האורות בסוף הסרט הראשון, הכסא
שלו כבר היה ריק. יכולתי לדעת מראש, לא הייתי צריך להסתכל כל
כך חזק, שכחתי שהם טלפאתים. הייתה לי הרגשה שאם יש אחד בגרמניה
יכול להיות שיש גם אחרים. כשחזרתי לארץ ניסיתי לספר לאימא שלי
עליו, אבל לא הצלחתי. היא משוכנעת שהוא מת איפשהו בשנות
השמונים בלילה של העשרים וחמש לדצמבר. באמת מצא לעצמו תאריך
להיעלם והוא עוד היה יהודי. כבר אז חשדתי שמשהו לא בסדר. הוא
הרי הבטיח שהוא תמיד יהיה שם וחוץ מזה הוא לא יכול למות, אני
לא בטוח אם הזכרתי את זה קודם, אבל אבא שלי חיזר.
חיזרים לא מתים ולא משקרים. הם כבר לא שם עוד לפני ששואלים
אותם שאלות קשות. הם יודעים את השאלה עוד לפני ששואלים והם
פשוט נעלמים לפני שמספיקים לשאול. בכל מקרה כשחזרתי ארצה
התחלתי לחפש אותו. ניסיתי בכל מיני מקומות. בנמל התעופה, במרכז
לאנרגיה אוניברסלית, אפילו ישבתי יום שלם מול הכניסה של
הפלנטריום ברמת אביב, אבל הוא לא היה שם.
חיזרים נוטים ללכת לפלנטריום כשהם נתקפים בגעגועים, זה גם
מרגיע אותם וגם משעשע אותם בגלל השטויות שהמדריך אומר. יש להם
תקנה בכוכב שאוסרת עליהם לעשות את זה, אבל אף אחד לא מתייחס
אליה ברצינות. אני יודע כי אותי לקחו לשם בין הגילאים שש לשתים
עשרה בערך שלושים פעם, והוא תמיד סיפר לכולם שאני ביקשתי ללכת
לשם. אני כבר יודע להצביע על אלפא קנטאורי בעיניים עצומות וזה
למרות שאני לא ממש מתעניין באסטרונומיה.
מצאתי אותו בסינמטק, בהקרנת בכורה של סרט ישראלי חדש. הייתי
צריך לדעת מראש, זו כנראה השיטה החדשה שלהם. אם אתה מסתכל טוב
על סרט אתה תמיד יכול לדעת מי נגד מי. בהקרנת בכורה של סרט
חדש, תמיד נותנים לבמאי לעלות לבמה ולהגיד משהו חשוב. כשהבמאי
עמד הוא דיבר קצת על הסרט ואז הוא דיבר על המצב בארץ והוסיף
שזה לא יכול להמשיך ככה. הופתעתי כי זה בדיוק מה שאני חשבתי,
אבל מייד חייכתי, כי נזכרתי שבעצם גם אני קצת טלפאת.
הפעם כבר ידעתי להסתכל בעדינות, כמו לרפרף. התקרבתי אליו
בזהירות ולבסוף התיישבתי לידו. הוא זז. מיד אמרתי לו תירגע,
אני היחידי שיודע. הוא ניסה לחייך, כאילו לא מבין, אבל אחרי
שניה הוא הרצין. אל תעשה שום דבר אמרתי לו, אני יכול לעזור לך.
הוא שוב ניסה לחייך ובאותו הזמן לקרוא לי את המחשבות. חסמתי
אותו מייד, כי תיארתי לעצמי שזה מה שהוא יעשה. הוא שאל אותי מה
אני רוצה, בלי להזיז את השפתיים. מחר, שמונה בבוקר, קפה נגה,
אמרתי, קמתי והלכתי.
לא סתם קבעתי איתו שם, שמות כמו נגה מבלבלים אותם. הם גם
מתפקדים פחות טוב בבוקר ואז קל יותר לשבש אותם, אני יודע את זה
מאבא שלי. חוץ מזה נגה סגור בשמונה וזה מבלבל אותם עוד יותר
כשמשהו חורג מהתכנית המקורית.
הוא חיכה לי ליד הדלת של הקפה. איחרתי בעשר דקות. הוא נראה די
עצבני ואמר משהו על שעות הפתיחה המוזרות של תל אביב. תשמע
אמרתי לו, אני יודע שהגעתם ואני יודע שאתה לא לבד כאן. אני
משלכם ותאמין לי שחיכיתי לרגע הזה הרבה זמן. אני רק רוצה לדעת
כמה דברים.  אם תבדוק טוב תראה שאנחנו מאוד דומים, אפילו באותו
גובה. אבא שלי היה חיזר, ותפסיק לנסות לקרוא את המחשבות שלי,
זה לא מנומס כאן. הוא קילל בשפה שלנו, כנראה שבאמת הצלחתי
להרגיז אותו. בוא נקפוץ למגדל האופרה, אני אזמין אותך לקפה.
נלך, תיקנתי מייד, אני אמנם קצת קורא מחשבות, אבל אני עדיין לא
קופץ במרחב.


מה גורם לך לחשוב שאני בכלל מבין על מה אתה מדבר הוא שאל
כשהתיישבנו. קודם כל אתה יושב כאן וזה כבר אומר משהו, דבר שני
תסתכל על זה. הראיתי לו תמונה בגודל של גלויה והוא מיד הבין
שזה אבא שלי. טוב לא יכולתי לחסום אותו הפעם, התרגשתי. חשבתי
שהוא יגיד שזה צירוף מקרים אבל הוא רק אמר מצטער, ושאל אם הוא
יכול לעזור. תסביר לי רק למה החזרתם אותו. הוא חשב לרגע ואז
ענה שאני לא אבין, והוסיף אני רק ארמוז לך שהוא התחיל ללכת
יותר מדי לפלנטריום. זה כבר נהיה חשוד, חשבו אצלכם שהוא מרגל,
אז היינו צריכים להעלים אותו.
ניסיתי להגיד שאני ביקשתי ממנו לקחת אותי.
שלושים פעם בשש שנים - זה נשמע לך נורמלי? בכל מקרה זה כבר לא
משנה. הוא כבר עשר שנים בדרך לכוכב והוא יגיע לשם אולי בעוד
מאתיים תשעים. יש לי עבודה, הוא אמר ואני אודה לך אם תשכח מכל
העניין.
רק רגע אמרתי, אתה לא צריך להיעלם, אני לא מתכוון להסגיר אותך
וחוץ מזה אף אחד לא יאמין לי. זו הסיבה היחידה שאתה עדיין
בחיים הוא ענה, קם והחל ללכת.
ידעתי שהוא משקר, הסיבה האמיתית הייתה שבמובן הפשוט ביותר הוא
היה תאום זהה לחלוטין לאבא שלי, כמו הכבשים האלו באנגליה. אין
מה לעשות, ברגע שמשכפלים יצורים אורגנים יש להם את אותו
פוטנציאל רגשי. ברגע שהוא ידע מי אני הוא כבר לא יכול היה יותר
להרע לי. במובן הגנטי הוא היה אבא שלי והוא ידע את זה.
הייתי חייב לעצור אותו לפני שהוא נעלם. שמתי שטר של עשרים שקל
על השולחן והתחלתי לרוץ. השגתי אותו ליד המדרגות הנעות. לא
הייתה לי ברירה הייתי חייב להגיד את זה. טוב לפחות בוא איתי
לפלנטריום. הוא לא יכול היה להגיד לי לא. נסתכל ביחד על אלפא
קנטאורי, רק פעם אחת, הוספתי. נשבע שכמעט ראיתי דמעות בעיניים
שלו, אבל הוא סובב את הראש הצידה. טוב בוא, הוא אמר.
לקחנו טקסי ואני שילמתי. בתור לכרטיסים אנשים דיברו על העב"מים
בנתניה וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך באמת. צחקתי
גם אני, כי אבא שלי כבר הסביר לי מזמן, שזה טריק של הממשלה.
ככה זה, כשיש לך בעיות אתה תמיד יכול להפנות את תשומת הלב
לדברים פחות מדאיגים כמו חיזרים. הוא גילה לי שכל הקטע הזה עם
הצלחות והאורות זה שטויות -הם בכלל טסים בקונוסים ובלי אורות.
נשאר לנו עוד רבע שעה עד אחד עשרה אז התחלנו לדבר. הוא שאל
אותי מה אני עוד יודע אז אמרתי לו.
בהתחלה אמרתי לו דברים שידעתי מאבא שלי כמו אני יודע שאתם
רגישים למאכלי ים. אחר כך, סתם קראתי את המחשבות שלו ואמרתי
אותן בקול רם, פשוט ראיתי את המחשבות שלו. זה די משעשע זה כמו
להגיד למישהו עם שיער צהוב שאתה יודע שהוא בלונדיני.  בהתחלה
גיליתי כמה הם ואיפה הם נמצאים. אחרי זה קלטתי שיש להם מעין
שיחת ועידה טלפאתית של כולם, כל חמש - עשרה לחודש. פתאום הבנתי
שכל אחד מהם הוא גם בעצם אות ביות לספינה שבדרך והתפקיד שלהם
זה להכין אתרי נחיתה מושלמים לספינות. כל אחד לספינה שלו. בשלב
הזה כבר שתקתי בגלל שהיינו צריכים להיכנס אל תוך הכיפה.
כשנכנסנו פנימה הוא חש גל של נוסטלגיה. פתאום הבנתי את הכל, הם
מגיעים לכאן כולם בחמש עשרה לינואר. זה נראה לי די קרוב, אז
אמרתי שאני הולך לרגע לשירותים וברחתי משם.
הכל טוב ויפה אבל חיזרים הם לא פריירים, לא טיפשים ודי זריזים.
הוא תפס אותי בחוץ וניסה להוציא ממני דברים סודיים שאני יודע
מהצבא. בהתחלה ניסיתי להסתיר אבל אחר כך נכנעתי. ספרתי לו כמה
דברים שכולם יודעים ועוד כמה דברים שקראתי בעיתון ישן. הוא
נראה די מרוצה ואחר כך הוא שאל אם יש לי כוונה להשתמש במה שאני
יודע עליו. בטח, אמרתי, אני הרי בונה על זה שתסדר לי טיסה חזרה
לכוכב. הוא חייך וגם אני חייכתי, זה כזה חוש הומור של חיזרים.
אחרי זה הלכנו לאכול. בינתיים אני היחידי שיודע והאמת שאני לא
בלחץ. קודם כל, אני גם משלהם וחוץ מזה אני אפילו לא רגיש
לפירות ים.