למקום ההוא תמיד היינו הולכות... את זוכרת? זה היה המקדש שלנו
זוכרת? תמיד כשכעסנו, תמיד כשרבנו, תמיד כשהתעצבנו, כשבכינו,
כשמחנו, כשרצינו לברוח מהכל... את זוכרת?
זה היה בלב השדה שממול, הייתה מדרגה שהסתירה אותנו מהכל
ומכולם, אף אחד לא ידע ואף אחד לא ראה.
היה שם סלע גדול שכאילו נועד כדי שנשב עליו, והכל היה כל כך
אחיד וביחד עם זה כל כך רב-גוני מה שנתן לו גוון מושלמות.
בקיץ היה הכל צהוב ועם שיבולי שועל וחיטה ולטאות צבעוניות
מתרוצצות מסביב ושמיים כחולים ורגועים...
באביב הכל ירוק וצבעוני, כל כך פורח עם המון פרחים בצבעים
שונים וציפורים קטנות, שבריריות, פגיעות, צבעוניות, ססגוניות,
ששרות להם כל מיני פזמונים קלילים... המוני פרפרים מרחפים
סביבנו והריח של הדשא הגדל פשוט משגע...
כנראה באמת קצת השתגענו כי מאז כבר לא הלכנו לשם, יותר מדי
איימו לבנות שם... אבל בסוף לא... ומאז אין לנו יותר את המקום
שלנו...
חבל... מאז כבר היחסים שלנו לא אותו דבר... שמת לב? את זוכרת?
אני מתגעגעת...