המשפחה שלי מלאה בבנות.
היינו בחג אצל בת דודה של אמא, יש לה בת ויש לה אחות (שבעצם גם
היא בת דודה של אמא), שלה יש שלוש בנות. אמא שלי, אני ושתי
אחיות שלי, ואחות של אמא עם הבת שלה פלוס כמה דודות וסבתות
אקסטרא, שאני לא לגמרי בטוחה שלא אספו חלק מהן מהרחוב.
מי שלא ראה את המשפחה שלי בחגים, לא ראה שמחת לול תרנגולות
בחייו.
התרנגולות הראשיות דיברו על המצב בארץ, התרנגולות הקשישות
דיברנו על "פולניה" ועל ניתוחים וכאבים, התרנגולות ממעמד
הביניים דיברו עם התרנגולות הצעירות יותר ורק תרנגולת אחת
התעקשה לא להיות תרנגולת, לא פצתה את פיה כל הערב ונהמה לכיוון
כל מי שהעז להתקרב אליה יותר מדי (אני).

להגנתם, אני רוצה לציין שהיו כמה בעלים-זכרים ייצוגים, כולם
מייצג טיפוסי של הגבר הארצישראלי: עבי בשר, קרחים, נוטפי זיעה
ששכבו בפוזות גבריות ארצישראליות לאורך כל הערב (בהייה במשחק
בטלויזיה, ניקוי כלים והירדמות על הספה).

ישבתי על הספה ובהיתי בכל מסת המשפחתיות המרוכזת הזאת. לא
אשמתי שאני לא יודעת להתמודד עם כאלה דברים, לא לעתים מאוד
קרובות אני רואה את המשפחה שלי ובטח שלא באופן כזה מרוכז לזמן
כל כך ארוך. איזו מפגרת אני שלא הבאתי את האוטו שלי ולא יכולתי
לברוח. כלואה, יכולתי להרגיש את הריח שלהם נדבק בי, והמולת
הקרקורים הצטרפה לכאב ראש שכבר היה לי לפני כן מהנסיעה
הארוכה.
ניסיתי לקחת נשימה עמוקה, מה שהתברר בדיעבד כטעות משום שריחות
המשפחה המבאישים העלו לגרון את מעט האוכל שהצלחתי לדחוס לשם
לפני כן.

רצתי לשירותים והקאתי ראש של דג, תפוח בדבש, קניידלך, ברכת שנה
טובה, דמעות, מיצי קיבה, תקוות, כאב, תסכול, שמחה ושפיך של
הבחור שמצצתי לו אתמול בלילה מתחת לבית שלי. לא יכולתי שלא
לשים לב לטיפות השתן שנצצו על האסלה, אם כי הבחנתי בהן במועד
מאוחר מדי. שטפתי את הפנים והבטתי במראה. בחורה עייפה.

שארית הערב הועברה בקהות חושים מתמשכת, מלבד פעימת לב אחת
שפיספסתי, כשמזגו שתייה ונזכרתי איך בוקר אחד הוא הכין לי שלוש
כוסות קפה ולמרות זאת בילינו את שארית היום במיטה.

אני לאללה יכולה להבין למה אנשים מתאבדים בחגים.